סיפורים

דרור

 

צפרירי השחר מזוגים במשב קריר של יקיצה פקחו את עינה.

שכבה ללא ניע במיטתה, ומבטה המצועף מרחיק נדוד אל תוך שמי הבוקר הניבטים מחלון חדרה הפתוח.

בתחילתו של יום כמעט כמו בהמשכו, הזמן היה חסר משמעות.

גופה מתוכנת לפעילות שהורגל בה מאז קיומו.

קימה, קיפול המצעים, ניקיון הבית. כל פעולותיה מתוכנתות, קבועות, אין שינוי, לא קיימת סיבה להחליף את סידרן.

כוס מהבילה בידה, מתיישבת על כסא הנדנדה מול החלון הענק בוהה אל המרחבים המצוירים המשתקפים באישוניה הבהירים.

התמונה מוכרת על כל גווניה ותהפוכותיה העונתיים,

יש פעמים ותנודות הכסא מצרפים את מבטה לנחשול עופות החוצה את חלקת התכלת, ונפשה מפרפרת בגעגועים אלומים.

אותם געגועים למחר אחר, לא ידוע, לא מוגדר. קיומו של המסע טמון עמוק בעצמותיה למרות שרגלה מעולם לא פסעה על רגבים,

מעולם לא עברה את מפתן דלתה.

בערבו של יום טרפו חלומות את שנתה, ציפור ענק החרישה בצריחתה את ענני תנומתה, הרגישה את עורה מתחדד לנוצות, את הרוח נדחף מתחת לכנפיה וקורע את מקורה אל הרקיע.

בקיצתה האחרונה הרגישה בשוני עם עפעופיה הראשונים, האוויר עמד והשחר עמום היה כאילו נשאר מאחור, מרוחק ונסוג.

מיטתה ננטשה סתורה, גופה פעל כמתוך דחף, במחשבה קפואה וחדה.

האוויר הצונן השיב לה את הכרתה כשעמדה יחפה על גג ביתה.

החיזיון קיבל מימד חדש, כשהרימה מבטה בנסיון לחוש את ריחותיהם של השמיים, ידיה מתוחות לצדדים וגווה ארוך,

לראשונה בחייה הרגישה.

נחשול נוסף קרע את פיסת השמים, משק כנפיים אפף את סביבותיה, צמרר את רוחה ואסף את גופה לתוכו...

תגובות