סיפורים

ניצוץ החיים

"האם זו היא, שתשיב לי את ניצוץ החיים?" הרהרתי ביני לבין עצמי במהלך הנסיעה עם נעמה, מודה לה על הצעתה הנדיבה להסיע אותי אליה, משום שלא הייתי ממונעת.

הבטתי בשעון. הפגישה עם הילית נקבעה לשעה אחת וחצי בצהריים. מרגע קביעת מועד הפגישה ועד עתה כשאני בדרך אליה, לא הייתי בטוחה עדיין, שאני עושה את הצעד הנכון, אבל הייתי נואשת, מצויה בתחושת אבדון. נעמה הייתה מרוכזת בכביש שלפניה ולא ניסתה לנהל איתי שיחה, חשה אותי, מניחה לי להתעמת עם המחשבות לבד, יודעת שזהו חלק מהתהליך, לרצות באמת לעזור לעצמך ולהיות החלטי בקשר לכך.

הדרך ארכה כשלושים דקות. הבטתי בנוף הנשקף לנגד עיניי באדישות, לא נרגשת מפלאי הטבע, מנסה להסיט את מחשבותיי ממה שעומד להתרחש.

כבר כשנכנסתי לאזור המגורים שלה, חשתי בשינוי שלא יכולתי להגדיר מהו. כאשר הילית פתחה את דלת ביתה, הייתי קצת מופתעת למראה דמותה. ציפיתי לראות אישה מבוגרת, תימהונית מעט, אולם מולי עמדה אישה כבת גילי, מבנה גופה רזה, לבושה בפשטות ובטוב טעם. שיערה המתולתל הזהוב היה קצר ונדמה היה שהוא זוהר ומעטר את ראשה ככתר, עיניה שופעות  תבונה. היא קיבלה את פנינו בחמימות. נעמה פנתה לשבת על הכורסא שבפינת הישיבה ובזמן שהילית התעניינה בשלומה ומציעה לה לחוש כבביתה, בחנתי בהרף עין את ביתה, מבחינה בקיר שהיה מעוטר בברכות הבית,במלאכים ובחמסות למיניהן. ממול לדלת ביתה השתלשלו מתקרת הקיר, מוביילים של קריסטל, כנראה כדי לשבור את האנרגיה השלילית שעשויה להיכנס לבית.

הילית  הזמינה אותי להיכנס לחדר, שהיה ממוקם כחדר צדדי מול שרותי האורחים שבקומת הכניסה. על הקיר שממולי התנוססו תעודות רבות שציינו את תחומי הכשרתה: רפלקסולוגית, כירולוגית, ותחומים רבים נוספים, ביניהם – הילרית. התחומים האחרים היו ברורים לי אולם אני תהיתי מה המשמעות של תחום זה שנקרא הילרית, שבו היא עוסקת כעת. התיישבתי על הכסא שניצב במרחק מה מהכסא שישבה עליו. משמאלי דלק נר בתוך עששית שהייתה  מונחת על מדף זכוכית ומעל המדף נתלה וילון כתום, שכיסה את החלון הפונה לכוון הגינה.

"מדוע הגעת אליי?" – שאלה ברוך.

"אני מרגישה שאיבדתי את האור בקצה המנהרה" – השבתי.

היא הביטה בקיר שמשמאלי ולא הגיבה. לרגע נפגעתי, תוהה מדוע אינה מקדישה לי את תשומת הלב ובכל זאת המשכתי את דבריי כשאני מספרת לה על השיחה "האקראית" שנערכה עם נעמה לפני מספר חודשים, כיצד לא ייחסתי חשיבות לפרטי השיחה, כיצד התנהלו חיי בחודשים אלו וכיצד כאשר זעקתי לעזרה, הופיעו קרוביי בשני חלומות שחלמתי באותו שבוע.

במשך כל הזמן שדיברתי, היא המשיכה להביט בקיר שמשמאלי מקשיבה בדממה לכל מה שאמרתי.

"את יכולה לפרש לי את החלומות?" – שאלתי. – "אני מרגישה שקיימת משמעות לחלומות."

היא הנהנה לחיוב בראשה.

"בחלום הראשון סבתא שלי ז"ל מצד אבי ביקשה ממני שאקח אותה לבית החולים משום שלא הרגישה בטוב. צעדנו במסדרון ארוך ופתאום היא נעלמה. המשכתי לצעוד לבד כשאני מחפשת אותה. בדרך פגשתי את אמא שלי ששאלה אותי לסיבת הימצאותי שם ומשהשבתי לה שאני מחפשת את סבתא שלי, היא הציעה לי לנסות לאתר אותה באמצעות מכשיר הטלפון שהיה בסמוך אליה. התעלמתי מהבקשה ושבתי על עקבותיי. המשכתי ללכת עד שהגעתי לדלפק. האחות שעמדה מאחוריו, קראה פעמיים בשם משפחתי ורק בפעם השלישית עניתי. היא שאלה אם יש לי זמן לחתום על טפסים ומששאלתי אותה אם סבתא שלי מתה, היא הנהנה לחיוב בראשה. כששמעתי את הבשורה, פרצתי בבכי ללא קול, מרגישה שהוא יוצא מתוך הנשמה שלי."

סיימתי לספר את החלום כשאני ממתינה לשמוע את תגובתה. היא הביטה שוב על הקיר ושאלה – "מישהו קורא קדיש על סבתא שלך?"

"לא" – השבתי

"היא נמצאת במצוקה וזועקת לקדיש, היא הופיעה אצלך בחלום כי היא ידעה שאת תביני  שיש לזה משמעות."

נדהמתי מתשובתה. בדיוק אתמול היה מועד פטירתה של סבתא שלי. היא נפטרה בשנת 1979. טיפלתי בה עד הרגעים האחרונים שלה. ביום שנקברה היה לי קשה להיפרד ממנה. רציתי להשליך את עצמי לקבר – להיקבר יחד איתה. שנה שלמה התאבלתי על מותה עד שניחמתי את עצמי, בכך שהאמנתי שהיא המלאך השומר שלי כעת, שומרת עליי מלמעלה. מאז שנפטרה, נדרתי נדר לערוך לה מידי שנה, אזכרה בבית-הכנסת, מה שבעצם אבי – הבן שלה , היה צריך לעשות ולא עשה, לא מאמין במצוות התורה. כל אותם שנים מאז, קיימתי את הנדר שנדרתי, אך לא יכולתי לקרוא עליה קדיש, לשם כך, אבי נדרש לעשות זאת. גמלתי בליבי שעוד היום אדאג לכך שיהיה מי שיקרא עליה קדיש ושנשמתה תוכל לנוח בשלווה.

המשכתי לספר לה גם את החלום השני שבו מופיעים סבא וסבתא שלי ז"ל, מצד אמא שלי - 

"ראיתי את סבא שלי גורר במנשא את  סבתא שלי על פני האדמה, סרבתי לקבל זאת ולכן הרמתי אותה ונשאתי אותה על גבי. היינו אמורים לחצות גבול. התחלנו לטפס על גבעה, בידיו של סבא שלי היו מונחים שני פקקים לבנים של בקבוקים שנועדו לשמש כשוחד לקבלת אישור מעבר. הגענו לגבול, סבא שלי מסר לידיו של השומר את הפקקים והוא סימן לנו בידו, מאשר לנו לחצות את הגבול.

הילית שאלה – "מה הרגשת לגבי החלום?"

"הרגשתי שסבא שלי וסבתא שלי הרגישו שאני במצוקה, ולכן הם באו לעודד אותי ולומר לי שאחזיק מעמד ושהכל יסתדר."

היא אישרה את דבריי והוסיפה – "הפקקים שהיו בידיו של סבא שלך, אילו הפקקים בחייך, שאותם את צריכה לפתור. זה שעברתם את הגבול אכן אומר שהכל יסתדר."

לאחר שסיימה לפרש את החלומות היא ביקשה שאבוא ואשכב על המיטה הטיפולית שניצבה בסמוך לקיר. – "אני ממליצה לך לעצום את העיניים כדי שתוכלי להיות מרוכזת יותר" – הציעה אולם מאפשרת לי גם, את זכות הבחירה.

המחשבות שהתרוצצו בראשי במהלך הנסיעה ושאותם ניסיתי להדחיק, חזרו שוב- "מה עומד לקרות? מה היא הולכת לעשות? האם אחוש כאב?" חוסר הודאות הלחיץ אותי מעט ובכל זאת פעלתי על פי ההוראות שלה ועצמתי את עיניי.

"איזה צבע את רואה?" – שאלה

"אני לא רואה שום צבע" – עניתי

"גם שחור זה צבע" המשיכה – "תתמקדי במרכז האישון"

ראיתי צבע שחור. היא המשיכה לטפל בי, שואלת אותי מספר פעמים כיצד אני מרגישה.

"אני מרגישה זרמים בשתי הידיים, אבל ביד ימין הזרמים חזקים יותר." – תיארתי את מה שאני חווה. היא אישרה את תחושותיי והסבירה -"יד ימין מסמלת את הקשר שלנו עם הסביבה ועם גבר."

היא המשיכה בטיפול, מניחה את ידיה מעל בית החזה שלי. באותו רגע,הרגשתי שבית החזה שלי עומד להתפוצץ, כאילו ושואבים אותו החוצה. נבהלתי מאוד. התחלתי להתנשם בכבדות ובתחושת חרדה צעקתי "אני לא יכולה, אני מרגישה שבית החזה שלי עומד להתפוצץ."

בטון דיבור שליו היא הסבירה – "שם נמצאת הנשמה, הנפש, המקום שבו אגרת כל-כך הרבה במהלך השנים. שם אצור המתח ועכשיו אני מנקה אותו." הלחץ התחיל להיחלש. היא הניחה את ידה האחת מתחת לעמוד השדרה שלי ואת ידה השנייה מתחת לעורף. הרגשתי שגופי נרגע. אחר כך היא הניחה את כפות ידיה מול כפות רגליי וביקשה שאפקח את עיניי שהיו עצומות עד עתה, ואתבונן. בזמן שהתבוננתי במה שהיא עושה, למרות שלא נגעה בי כלל, הרגשתי כאילו  וגל חוצה את גופי לאורכו, זורם דרך כפות רגליי, עובר דרך מרכז הגוף שלי וממשיך לכוון הראש. נדהמתי מהתחושות שחוויתי.

"את יכולה לקום לאט, אל תמהרי, רק כשאת מרגישה שאת יכולה" – אמרה.

לא חשבתי שאתקשה לקום, הייתי ערנית ובכל זאת כשניסיתי לקום הרגשתי שאני כבדה מאוד ומעורפלת. התיישבתי שוב על הכסא שניצב מולה. – "אני עדיין מרגישה את הלחץ בבית החזה" – אמרתי, משתפת אותה במה שאני מרגישה.

"אל תדאגי" – אמרה ברוך – "זה יעבור עוד מעט."

"מה אני עושה הלאה?" – שאלתי – מנסה לעכל עדיין את עוצמת התחושות שחוויתי.

"אני מציעה לך להמשיך ללכת ולטפל" – השיבה – "את יכולה להמשיך את הטיפול אצלי או ללכת לאדם אחר, אבל את חייבת להמשיך את הטיפול כי את זקוקה לכך."

רציתי לשאול אותה מדוע היא מביטה כל הזמן בקיר שמשמאלי אך במקום זאת אמרתי – "אני יודעת שאני צריכה להמשיך את הטיפול." ותוך שאני שוקלת כיצד אוכל להתגבר על מוגבלות המרחק והתשלום שאלתי – "האם תוכלי לבוא לקראתי בקשר לתשלום?"

"אני לא יכולה" – השיבה, מסבירה את דבריה ,- "התשלום הוא תחליף לאנרגיה שניתנת תמורת אנרגיה, זה הסכום שנקבע לי עבור הטיפול."

באותו רגע לא הבנתי למה התכוונה בדבריה, היו לי עוד הרבה שאלות שלא היה לי מענה עליהן, אולם באותו רגע החלטתי לעשות כל מאמץ ולחזור אליה מתוך תחושה ברורה, שמצאתי את האדם שיסייע לי וישיב לי את ניצוץ החיים שכבה.

 

תגובות