מ א ס ף
מדי פעם הבליח ברק וחצה את השמים בקו שבור ומאיים. המטוס עמד על המסלול כשמנועיו עובדים. מטוס אל-על בטיסה ישירה תל-אביב ניויורק. חורף, נובמבר, הגשם מצליף, העננים בשמיים כבדים ושחורים. מחכה לנו טיסה של קרוב לאחת עשרה שעות.
לפני ישב זוג מבוגר. שער דליל לבן כיסה חלק מקרחתו, משקפיו שמוטים על אפו. לידו אישה רזה וקטנה, לבושה שכבות רבות, מכווצת כולה. התיישבתי במקומי. לצדי התיישבה בחורה צעירה, עבת בשר, שערה החום גולש. היא לבשה מכנסיים וחולצה שתהיתי אם הספיקה לגזור את תוויות המחיר מהם.
מרוכזת בחוברת ה-DUTY-FREE . המטוס החל בתזוזה. ההמראה היתה חלקה. אנשים התרווחו והמתינו לארוחה המובטחת.
כעבור שעה התעוררה מערכת הכריזה:
"מדבר הקברניט דן גלילי. אני שמח שבחרתם באל-על. אנו טסים כרגע מעל קפריסין. לצערי אנו נאלצים לערוך חניית ביניים ברומא ואתכם הסליחה".
מה פתאום רומא? חלפה מחשבה במוחי. מסביבי החלו אנשים להתמרמר. עצרתי את אחת הדיילות שעברה:
"האם זו לא טיסה ישירה לניויורק?"
"כן" ענתה "יש בעיה. אנחנו חייבים להחליף את הצוות".
וכי מה הברירה שנותרה בידי? לעצור את המטוס? לארגן הפגנת מחאה?
נחתנו ברומא. ישבנו במטוס שחנה על המסלול. גם פה הגשם שטף את השדה בעוז.
"מה יכול להיות?" חשבתי "אספר לכולם שהייתי גם ברומא".
הזוג שלפני נרדם כשהיא שעונה על כתפו. שכנתי בעלת השיער החום הגולש רטנה:
"אולי בינתיים יביאו כבר את עגלת ה-"? DUTY-FREE
הצוות התחלף, המטוס המריא. נקלענו לכמה כיסי אוויר ושכנתי מימין נכנסה לחרדה והשמיע קריאות: "ווי! אמא'לה", כשהיא לופתת את ידיות הכסא. כביתי את האור וניסיתי לנמנם.
התעוררתי מאור שנדלק מעלי. המטוס כולו היה מואר. לא יאומן, כנראה שהצלחתי להירדם וכבר נחתנו בניויורק. העפתי מבט בשעוני. השעון עצר מלכת. כנראה התרוקנה הסוללה. הבחנתי באנשים סביבי, בוהים אף הם בשעונם.
"גבירותיי ורבותי" הדהד קולו "כאן הקברניט. מצטער אם הערתי אתכם. אנו עומדים לנחות בשדה התעופה היתרו שבלונדון. באופן בלתי צפוי עלינו לאסוף כמה נוסעים בשדה".
השתררה דממה. כעבור כמה שניות פרץ זרם של דיבורים כמו עבר נחיל דבורים במטוס, זמזם ועקץ את כולם.
"מה זה צריך להיות! זו טיסה ישירה לניויורק! נמאס לי כבר מאל-על עם החוצפה שלהם!"
"מי מכריח אותך לטוס אל-על?" התריס אחר כנגדו.
"אנחנו צריכים לכתוב מכתב עכשיו! אפשר להחתים בקלות את כל הנוסעים. זה ממש סקנדל", המשיך הקול מאחורי.
"אתה חושב שהם יתרגשו מהמכתב שלך?" המשיך לגחך הנוסע שלידו.
מן הראוי היה שיפצו את הנוסעים לפחות בכוס יין או שמפניה, חשבתי לעצמי.
"תגידי" פנתה אלי בעלת השיער החום הגולש "מותר להם לעשות מה שהם רוצים?"
"אפשר רק להתלונן או להפסיק לטוס באל-על" תרמתי את דעתי "למעשה לפי הזמן יכולנו כבר לנחות בניויורק". קולות הזדהות נשמעו מסביב. בלונדון עלו שבעה נוסעים. מזג האוויר הלך והחמיר. המטוס היטלטל במכות רוח חזקות מדי פעם. מראה הברקים בשמים היה מדהים אבל גם מפחיד. עצביה של שכנתי למעבר התערערו. היא ישבה מתוחה כקפיץ, מכווצת כולה במושב, מחבקת עצמה בידיה , ראשה כמו נכנס לתוך צווארה הרחב, עיניה מבועתות ושפתיה ממלמלות. נוסעים החלו לבקש שתייה ומשהו לאכול. הדיילות נראו נבוכות. זוג המבוגרים במושב לפני ביקשו מהדיילת מים על מנת לבלוע את התרופות שלהם. הדיילת חזרה עם חצי כוס מים:
"אני מקווה שתסתדרו עם זה שניכם?" הם הנהנו בחיוך ובלעו את הכדורים.
היה לי מאוד מוזר שדיילת מביאה חצי כוס מים לשניהם. מה יש, אל-על לא יכולים להרשות לעצמם כוס מים לכל אחד? כולם היו עצבניים מכדי להירדם. בקשותיהם לשתיה ואוכל לא נענו.
"אפשר לקבל משהו לאכול?" פניתי לדיילת שעברה לידי. היא המשיכה. אולי לא שמעה אותי. חיכיתי שתחזור ופניתי אליה שנית כשאני עוצרת אותה בידי.
"אראה מה יש", ענתה לי בחטף ורצה לדרכה. הזמן חלף. אנשים החלו להתגודד ליד מטבחי הדיילות. אלי היא לא חזרה. בסוף המטוס נתקלתי בקבוצת נוסעים שצעקו על הדיילות.
"מה קורה?" שאלתי.
"מה לא שמעת?" ענו במקהלה "אין אוכל ושתייה על המטוס!"
"על מה אתה מדבר?" שמעתי את עצמי צועקת "מה פירוש אין אוכל ושתייה ?"
התברר שהצוות שירד ברומא לא עדכן את הצוות החדש שיש להזמין אוכל ושתייה להמשך הטיסה.
נפלנו בין הכיסאות. מים מקבלים אך ורק לבליעת תרופות. נדהמת חזרתי למושבי. נתקלתי במבטה השואל של גב' DUTY-FREE.
"לא תאמיני מה קרה" אחזתי בראשי "שכחו להעמיס אוכל ושתייה ברומא".
"מה! אבל אני נורא רעבה וצמאה. הם לא יכולים להשאיר אותנו בלי אוכל", החלה בוכה כשהיא אוחזת בבטנה.
"אנחנו מודעים לכך שקרתה תקלה חמורה ברומא" חזר הקברניט לבשורותיו "יש מים לכל מי שצריך לבלוע תרופות. בעוד כמה שעות ננחת בניויורק".
"אני בטוחה שלו יש אוכל בתא שלו", יבבה חומת השיער.
ככל שהתקרבנו לניויורק הסופה התחזקה. המטוס רעד כולו. הגשם הצליף על החלונות. ראינו מסכי מים גולשים בלי סוף כאילו אנו עומדים לפני מפל. היינו בעולם שחור ומפחיד. כמה נשים פרצו בבכי. בכל פעם שהמטוס השמיע קולות חריקה – נעתקה נשמתם של הנוסעים ושל שכנתי במיוחד.
ושוב הוא עולה במערכת הכריזה:
"אנחנו מתקרבים. עוד מעט נגיע לניויורק. יש סופה עזה". כאילו לא הרגשנו, חשבתי.
המטוס הסתובב במעגלים. לא ראינו דבר. בכל פעם שעשה המטוס סיבוב נגד הרוח, נאנח גופו וגנח כמו כואבות לו חבטות הרוח. אנשים החלו להתפלל. כמה תאים מעל ראשי הנוסעים נפתחו וחפצים צנחו על ראשיהם. ההיסטריה הלכה וגאתה. בכל סיבוב שמעתי את בעלת השיער החום צועקת: "אלוהים! אוי אמא'לה!"
צעקותיה רק העלו את מפלס המתח מסביב. בסיבוב השלישי לא יכולתי להתאפק:
"מה את צועקת! אמא שלך ממילא לא פה ולא תוכל לעזור לך. שבי בשקט והתפללי אם את רוצה. האמת שאני טסה הרבה, אבל טיסה נוראית כזו עוד לא חוויתי".
"כרגע הודיעו לי שהיתה תאונה על מסלול הנחיתה שלנו בנמל התעופה קנדי", המשיך הקברניט לעדכן את הנוסעים "מטוס התנגש במשאית על מסלול הנחיתה. אין כל אפשרות לנחות בזמן הקרוב בנמל. אנו קצרים בדלק וטסים לשיקגו לתדלק. הובטח לאפשר לנו נחיתה מיידית". הפעם שמעתי בקולו את טייס חיל האוויר שלנו. קול שקט, רציני, מכתיב, מנסה להרגיע ולשדר בטחון.
DUTY-FREE שלצדי פרצה בהיסטריה מחודשת. רכנתי לעברה ואמרתי לה כשאני מביטה לתוך עיניה: "הרגעי. אין מה לעשות. אנחנו בידיים הכי טובות שאפשר. הפסיקי לצעוק. מקסימום נתרסק". פיה נשאר פעור בצעקה אילמת. עיניה ננעצו בי ואילו דמעותיה זלגו כמו הגשם על החלונות. בינתיים התרחקנו מהסופה. כמה אנשים נזקקו למסכות חמצן. הזוג שלפני ישבו חבוקים ורועדים. הזמן עמד מלכת. האוויר היה דחוס. אפשר היה לחתוך אותו. מדי פעם פרץ הקברניט למערכת הכריזה ועדכן אותנו. הגשם פסק. השמיים לא היו מכוסים בעננים כבדים. נראה היה שהמון כוכבים מנצנצים בשמיים. אולם לא היו אלו כוכבים. עשרות מטוסים חגו מעל שדה התעופה בשיקגו. אנו יורדים לנחיתה. מסביב ערימות שלג. התכונה בשדה מרובה. מכוניות התדלוק חיכו לנו והמתדלקים עלו מיד על הכנף.
"הודיעו מקנדי שהמסלול התפנה לנחיתה. אני מעדיף להמריא מיד לניויורק ולא לנסות להעמיס פה אוכל ושתייה". קולו כבר היה מוכר היטב לכולנו. אנשים נענעו בראשיהם להסכמה.
"העיקר שכבר נרד מהמטוס הזה", קינחה בעלת השיער החום את אפה האדום.
עצמת הסערה מעל ניויורק שככה. השמיים מוצפים באורות המטוסים החגים וממתינים לתורם לנחות. הצטרפנו לתור. אנשים עמדו להתעלף. המתח והשעות ללא שתייה נתנו את אותותיהם.
לפתע צנחו מסיכות החמצן. מסדר של צינוריות שקופות נושאות כובעים צהובים. מחזה סוריאליסטי לחלוטין.
"אני שמח לבשר לכם שקבלנו אישור נחיתה" הודיע הפעם בשמחה "תודה שהחזקתם מעמד בטיסה כל כך קשה. אפילו לי מעולם לא היתה טיסה כזו".
הנוסעים פרצו במחיאות כפיים. בכו וצחקו חליפות. התחבקו אחד עם השני. השיער החום אפף אותי בחיבוק רטוב.
נחתנו. עברו בדיוק 24 שעות מרגע שעלינו על המטוס בנמל התעופה בן-גוריון. טיסה ישירה לניויורק!
נחיל האנשים שהשתרך מהמטוס לעבר בידוק הדרכונים נראה כמו תהלוכת פליטים.
שמתי לב ששכחתי בכלל לשאול את חומת השיער לשמה.
אודיה, 1.2.07
