הצהרת חיים

הייה זה עוד אחד מהימים החמים של האי. ישבנו שלושתנו על סלע גדול בתוך המים שיש בו חורים קטנים כתוצאה מגלי הים החזקים.

כבר שלושים ושלושה ימים שאנחנו נמצאים על האי. מתקיימים מפירות וצמחיה. את המים אנחנו מקבלים מהפירות. וכבר שכמעט מצאנו דרך לנקות את מי הים. תוך כדי ישיבתנו על הסלע התפתחה בינינו שיחה:

"אנחנו נמצאים פה כבר יותר זמן, באמת שאני כבר חושבת שאולי נישאר פה לתמיד..אולי אין תקווה" אמרה דורותי בצורה מיואשת בניסיון רחמים קל. "כן! היא צודקת. אני לא מבין מה אנחנו עושים פה.

תגיד אור למה אנחנו עוד פה?" עמית שאל. " אני מצטערת עמית, גם ממך דורותי אני מבקש סליחה. אבל אין מה לעשות כרגע אנחנו צריכים לחשוב על רעיונות ". כך אמרתי לאחיי. שכבר נהיו רזים קטנים ומסכנים.  חסרי אמא ואבא וחברים. הבנתי... אני היחידי שיש להם בעולם כרגע אלי לדאוג להם לכל. דורותי העלתה רעיון. "אור...אפשר לבנות סירה מפירות ולהפליג עליהם עד שניגע הביתה. "

"אני מצטערת דורותי, אני לא חושבת שזה יעבוד.מה איתך עמית? יש לך רעיון?" שאלתי. עמית תפס את סנטרו גירד את ראשו ולאחר מכן אמר:" אור אולי...אמ..נעשה כמו בסרט הזה על השודדים שהיו על האי והם שלחו מכתב בבקבוק?" הסתכלתי על עמית כולו מחייך מחכה לתשובה חיובית." כן! כן! בוא נשלח מכתב בבקשה אור" ביקשה דורותי. " טוב בסדר, זה לא יכול להזיק". קפצתי מהסלע ולקחתי את דורותי בידיים ועמית קפץ לי על הגב יצאנו מהמים לכיוון המזוודה. המזוודה הייתה המקום היחידי שקישר אותנו בצורה כלשהו הביתה. היו שם תמונות, טיפה בגדים, משחקים וצעצועים. מעט מזכרות מהחיים של פעם.

הוצאתי נייר עט ולקחתי את דורותי ועמית "לעץ הגדול" הייה זה גזע עץ שנפל ונשבר לשניים. הוא הייה ישר מאוד ולכן הלכנו לשם כדי לכתוב.לקחתי את הדף וביקשתי מדורותי ועמית להגיד לי מה לכתוב.

"תכתוב: אנשים טובים שמצאו את בקבוקינו אנחנו נמצאים באי בואו להציל אותנו בתודה האחים". אמר עמית. כתבתי בדיוק מילה למילה. "תכתוב: אנחנו אנשים שתקועים באי בואו להציל אותנו אנחנו מסכנים נורא." אמרה דורותי. "אוקיי בסדר. אנחנו כבר נשים את המכתב בבקבוק עכשיו רק אני אכתוב משהו במכתב ונשלח אותו בינתיים לכו לשחק."

ישבתי לבד והחלתי כותב:

"שלום, אם אתה מצאת את מכתיבנו אתה כנראה האיש שיציל אותנו.

אני יעשה לך הכירות. אני, אור, ושני אחי: עמית ודורותי. אנחנו נמצאים על אי אני משאר ליד אסיה.  מדרום מזרח. ניצלנו מטביעת ספינה מלפני חודש וכמה ימים.אחי כמעט ואיבדו תקווה..ואני...כבר איבדתי. הם הציעו לי לכתוב את המכתב אז הסכמתי.

אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. אנא עיזרו לנו. מחכים למושיע.

עמית, דורותי, אור.

                                                                        5.7.73

"

השנה 2007 34 שנים לאחר שהותנו באי. אורן אמיר מהלך על שפת המים.

רואה חפץ שונה שלא מתאים לאווירת הים. מרים אותו.. פותח אותו ומתחיל לקרוא:

"שלום אם אתה מצאת את מכתבינו את כנראה האיש שיציל אותנו..."