"יש לו עיניים כחולות מדיי.
אף סולד מדיי עם נמשים מפוזרים כמו חתיכות שוקולד על עוגת גבינה מחורבנת שאני דיי אוהבת.
מרווח מאוד גדול בין האף לשפתיים.
שפתיים גדולות ועבות שאי אפשר לפספס.
חיוך רחב וענק שעוד שנייה מרגיש לי ששפתיו יקרעו אם יחייך כך דקה נוספת וצחוק מאולץ.
כן, לפעמים הוא צוחק והוא לא מבין מדוע.
הוא גבוה מדיי, רזה מדיי, בהיר מדיי .
זיפיו בתוליים, ואני יכולה לברור עם עצמי עד כמה צעיר הוא .
קול צרוד וחזק שמשתרש היטב בראש בצורה מהפנטת , פלומת שיער מבצבצת לה מחולצה אדומה ואני בוהה בו. מבקרת את דמותו בראשי שנראית לי "יותר מדיי" ומנסה להדגיש כמה היצור הילדותי הזה שבוהה בכל אישה שחולפת מולו בהשתאות הוא אחד מהמושלמים שראיתי.
האש מרקדת מתוך המצת יוצאת כמו ג'יני מהבקבוק נשאבת אל תוך הסיגריה ואני מחייכת אליה, כמה שהיא יפה, שוחרת לאסונות, לרוע, להרס, אין בה שום צד טוב.
אין לה מצפון, מתכלה ומכלה , יש לה רעש משלה.
קול מצמרר, מסמלת את כניסתה בצלילה למציאות שלה.
לעולם מלא להבות .
מביטה מהמרפסת ותוהה לעצמי.
המדרכות של ת"א הן לא כמו המדרכות של ראשל"צ.
הריח של צפון ת"א הוא לא כמו הריח של דרום נתניה.
האנשים של ת"א הם לא כמו האנשים של הצפון הרחוקה.
החיים בת"א הם החיים שאני בחרתי ועד היום אני תוהה לעצמי למה.
חזיית ספורט קטנה ותחתוניי סבתא עם לבבות סגולים מקושטים בילדותיות , גרביים ארוכות עד הברכיים ווינסטון ביד שמאל .
"עידו"
"מעיין"
הוא עדיין משתהה בי , במן חוצפה שאני אוהבת , במבט תמים , פעור, קרוע , בוחן ונובר.
"את יוצאת עם מישהו?"
"יוצאת עם מישהי"
הוא צוחק .
אני לא.
"עם מישהי..." זה לא היה ברור אם זו שאלה או שזו הייתה תהייה אבל הוא הביט בי במבט כאילו הייתי נגועה , כאילו עכשיו דחיתי אותו על הסף.
"כן עם מישהי" מדגישה וחוזרת על עצמי.
הפעם הראשונה שהכרתי את תלמה זה היה בשיעור לספרות .
הייתה מהבחורות האלה שיושבות בסוף הכיתה עם אותה הבעה משעממת של תלמידה מצטיינת.
שיער מסודר למופת בשביל ישר כמו סרגל שמסתיר קצת את מבנה פנייה , פזילה מוזרה , אף שבור באופן מאוד מוזר שאפשר ממש לראות שזה כתוצאה מחבלה ולא משהו מולד, פנייה צרות וגופה כחוש.
"את חייבת להפסיק לברוח"
"אני לא בורחת !"
"את כן , אנחנו לא יכולות לברוח לנצח , מההורים שלך מהחברים שלך, ממך !"
20 שנה של סודות ובריחה.
מציבה לעצמי אתגר.
הפעם אני יוצאת משם.
יוצאת מתוך המקום החשוך מלא העטלפים שסוגר עליי בקצותיו הכואבים , שנועל אותי כ"כ בפנים עד כדיי כך שעיניי מתרגלות לחושך, אפילו מבעד לחושך אני יכולה לראות.
כאילו היה זה האור היחיד בחיי.
לא אכפת לי אייך אחי ירגיש, גם לא מעניין אותי תגובותיהם של הוריי הפרימיטיביים ,
אני הבטחתי שאני עושה את השינוי הזה לא ברור אם בשבילי או בשביל תלמה , מה שבטוח אם לא הייתי עושה את זה בזמן הייתי נטולת תלמה לנצח."
"היא כ"כ מפחדת מהאמת שזה מוכר לי.
מסוג הבחורות המוחצנות ביותר.
הכי סטרייטית שיש .
מאיפה הפחד צומח?
יש לו סוף?
ואם האמת מתגלה מגיעה סטירת הלחי תמיד?
גילוי האמת זה סוג של לידה מחדש, כמו שפרידה זה סוג של מוות .
את מעיין הכרתי בשיעור ספרות , מפלרטטת עם אותו בחור תכול עיניים.
לא כ"כ מדברת איתו אבל שכחה את המבט שלה עליו, כאילו עיניה נחו עליו.
יש לו עיניים כחולות מדיי.
גבוה מדיי...
רזה הרבה.
מסוג הגברים שאי אפשר להתעלם מהם גם אם את יודעת בכל רמ"ח אברייך שאת לסבית.
שמו עידו.
והוא אחד מאלו שאת יכולה לומר שהנה קמה לה יצירת מופת לאלוקים .
מעיין לא הייתה לסבית.
היא הייתה במשבר זהות.
רצתה לגעת בעולם שלא כל אחד מרשה לעצמו .
אני לא יכולה לומר אפילו שהייתה דו מינית .
מעיין הייתה סטרייטית בדיוק כמו שעידו היה הגבר המושלם שלצידה.
והבחינה הכי גדולה בשבילי להבין עד כמה היא מה שאני מחפשת זה ההכרה שלה בדבר.
קודם שתאמר לעצמה , אח"כ שתצהיר.
היא פחדה מהכול.
מהידיעה.
מההצהרה.
מהמושג עצמו שלכאורה שם אותה כבר באור הזרקורים.
ביקשתי ממנה שתספר לעולם את מה שהיא מסתירה.
אבל היא רק עמדה שם במבט הזה שלה שגורם לכול להיראות מוצדק ובסדר ,כאילו הדעה שלי מעולם לא הייתה נחשבת .
ואמרה לי : " אבל תימי.... מה אנשים יגידו?"
"לא יכולתי להביט בהם .
פחדתי.
הבטתי בהם דרך המראה .
"אמא אבא , אני רוצה לספר לכם משהו...."
אבא שתק והביט בי באותו מבט תמוה שעידו מסתכל על כל בחורה, אמא ניגשה אליי חיבקה אותי ואמרה : "זה בסדר זה קורה לכל אחד , גם לי היה ניסיון עם בחורות בצעירותי"
"זה לא ניסיון זה ממש אמיתי"
"כן גם אני חשבתי כך " היא מחייכת אליי בחיוך כמו שרק אמא יכולה לחייך זה חיוך שאוטומטית מתפרש כ-"רבות טעויותייך כמו כן דרכייך ".
"אמא אבא .." עכשיו גבי אל המראה שחצצה בנינו כמקודם , עכשיו אני מביטה בהם ישירות אל תוך זגוגית עיניהם חסרות ההבנה, מפשילה שרוולים, פותחת את אותו מקום חשוך שעיניי התרגלו אליו, יוצאת אל האור המסנוור ומבינה שהאור הזה היה הפחד הכי גדול שלי שמתחוור מרגע לרגע לנעים .
אור הזרקורים הוא זה שגרם לפחדים שלי להיצמד לקיר, ולבחורים כמו עידו לתהות...
מי אני.
"אני לסבית " .
ארשת פניהם נאטמה כמו כן גם גופם שהתאבן, נזכרת בפניו של עידו שהתאבנו אף הם , ואת פנייה הרכות של תלמה שניגשת אליי בעודי תוהה עדיין במרפסת שמשקיפה למגדליי עזריאלי.
נושקת לי היא ניגשת אליי מפשילה את הגרביים ממני ....
ואז את תחתוניי הסבתא שמקושטים בלבבות סגולים ילדותיים ואומרת לי : "עברת את הבחינה "
אני שלא הבנתי על מה היא מדברת חייכתי וידעתי הכי מכל.
שסטרייטית אני לא.
שזה לא שלב שיעבור גם לא עוד שנה או שנתיים.
שלעידו יש עיניים כחולות מדיי ושלמות בלי סוף אבל אותי הוא לא הבין
ושהיא הבחורה בסוף הכיתה עם אותה הבעה משעממת , שאותה אני הכי אוהבת..
הזכויות שמורות להדר מיליס
