סיפורים

אור מתוך האפילה - פרק ג'

פרק ג'

 

דוד ישב על הכורסה בסלון, עיניו מרותקות למסך הטלוויזיה, גומעות כל סצנה בסרט המתח שלפניו. קלינט איסטווד בדיוק התעתד לחסל את הבריון שהעביר אותו ייסורים לאורך כל השעה וחצי האחרונות כשלפתע הופסקה ההקרנה ומהדורת חדשות מיוחדת פרצה לשידור.

"עוד פעם הנבלות הללו", סינן מבין שיניו כשהוא מצר על שלא יזכה כבר לצפות בסיום הסרט. זו כבר הייתה הפעם השלישית באותו החודש והוא ממש לא תכנן להעביר את כל הערב במראות המזוויעים שירצדו על המסך בקרוב. הוא לקח את השלט והחל לזפזפ בתחנות כשלפתע נדרך, הוא העביר בשלט תחנה אחורה ונדהם לגלות בחדשות ערוץ 10 את הקניון המקומי כשהמולת שוטרים וכוח מד"א מסביב. ליבו החל להלום בפראות, הרי עידית נפגשה שם עם דפי החברה שלה, ההיא מסדנת הכתיבה.

הוא ניתר ממקומו ורץ אל מכשיר הסלולארי שלו, מחייג ברעד את מספרה של עידית. משלא נענה החלה זעה קרה מעטרת את פניו. הוא הביט בשעונו, תוהה אולי היא בכלל בדרכה הביתה, הרי אין לה דיבורית ובטח בגלל זה אינה עונה לו. הוא מזג לעצמו כוס מים קרים וגמע אותם בבת אחת. הוא הגביר את הקול בטלוויזיה וחכך בדעתו, מה עליו לעשות כעת, האם לנסוע לכיוון הקניון או להתקשר לבתי החולים בסביבה. לפתע הבזיק רעיון בראשו, הוא ישיג את מספר הטלפון של דפי ויטלפן לביתה, אולי שם יודעים משהו.

הוא רץ לחדר השינה מחפש אחר דף הקשר של חברי הסדנה, הוא זכר שראה את עידית מניחה את זה איפושהו בחדר. החיפוש לא העלה דבר,  הוא הטיח את אגרופו בשידת האיפור של אשתו, הרגיש חסר אונים, "מדוע היא חייבת כל ערב לצאת לבלות, מה יש, שתשב ערב אחד בבית, מסתובבת לה שכרסה בין שיניה" הוא היה אובד עצות כשצלצול מכשיר הטלפון הקפיץ אותו. הוא אחז בשפופרת  אחיזת נץ כשליבו הולם בפראות, בטוח שזו עידית שהתקשרה להרגיע אותו.

"שלום, זו משפחת גנץ?", קול עמוק של גבר נשמע מעברו השני של הקו.

"כן". ענה דוד מבלי להסתיר את אכזבתו הרבה. 

" תראה, מדבר איתן כהן בעלה של דפי..  היא יצאה עם עידית ו..  "

"כן, כן! אני מנסה להשיג את מספר הטלפון שלכם.. מה? שמעת מהן משהו?", איתן היה נרעש וזיק של תקווה חדשה התגנב לקולו.

"לא. ניסיתי להתקשר אליה לסלולארי, אך אין תשובה" הוא נשמע מיואש לגמרי. איתן הבין שכנראה גם הוא, כמוהו תלה תקווה בשיחה הזו.

"רגע, מפרסמים כעת את מספרי הטלפון של בתי החולים וקווי החירום, שנייה, אני רושם".

 

הם חילקו בניהם את מספרי הטלפון וקבעו לדבר בעוד מספר דקות. קווי הטלפון היו עמוסים הוא נענה רק לאחר דקות ארוכות שנדמו לו כנצח. הוא מסר את שמה של אשתו למזכירה אשר ביקשה בקולה הרגוע שימתין והוא המתין, מדמיין שאומרים לו שהיא פצועת הלם, או לכל היותר פצועה קל. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו אפשרות אחרת.

"מצטערת אדוני, אך שמה לא מופיע אצלנו, תנסה בבית החולים השני אליו העבירו את הפצועים, או בקו החירום, שם מופיעים כל רשימת הפצועים."

" לא עונים שםםםםםם", הוא כבר צווח בייאוש וטרק את שפופרת הטלפון בכעס.

 

יותם בנם בן העשר, הגיח מחדרו כשעיניו אפופות שינה.

"אבא, מה קרה, למה אתה צועק?"

דוד עמד קפוא במקומו, מתקשה למצוא מילים.

לאחר שהתעשת מלמל כמה מילים על לקוח לא מרוצה מהמוסך ושלח את יותם חזרה למיטה. הוא פנה לחדרו של הראל בן השלוש עשרה, העיר אותו משנתו ואמר לו שהוא יוצא לשעה קלה. הוא לקח את הסלולארי ואת מפתחות הרכב ובלב כבד יצא את ביתם לכיוון החנייה.

 

אוחז בחוזקה בידו האחת  בהגה, ניתב דוד את דרכו  אל בית החולים השני אליו הועברו הפצועים. בידו השנייה חייג את מספר הטלפון של איתן כהן, מייחל לבשורה מרגיעה שלא הגיעה.

כבר לפי נימת קולו השבור קטוע שהדהד בדיבורית הפלאפון ברכב, ידע דוד שהשלווה רחוקה ממנו. איתן בישר לו כי שמותיהן לא מופיעים ברשימת הפצועים וכי כל הפצועים זוהו.

דוד ידע היטב את מה שאיתן לא ההין להעלות על דל שפתיו.

 

" יש הרוגים?", נמלטו המילים מפיו.

"שבעה. שלושה טרם זוהו ו..  הן נשים."

 

הוא הרגיש את הגוש החונק היטב בגרונו, הרוגה, עידית הרוגה. המילים לא נקלטו במוחו. הנשימה הייתה כעול כבד, משימה בלתי אפשרית.

 

"אני נפגש שם עם אבנר, אביה של דפי, אני מציע שגם אתה.. לא תגיע לבד."

 

דוד ניתק את השיחה, עצם את עיניו וכשפקח אותן הן היו רטובות. הוא לחץ על דוושת הגז בחוזקה ודהר היישר בדרך הסלולה בכאב לאבו כביר.

 

הוא הבחין בגבר גבה קומה מדבר אל גבר בגיל העמידה, נמוך יותר שכתפיו רעדו וניכר בפניו הסמוקים כי בכה. הוא הניח שזהו איתן כהן ואביה של דפי. הוא כיבה את מנוע הרכב ושם פעמיו אל שני הגברים.

 

כשהבחינו בו, הייתה ברורה להם זהותו. הם הסתפקו בניע ראש קצר להיכרותם הראשונה בנסיבות אלו ולא מצאו מילים לומר אחד אל השני.

זוג הורים שבורים יצאו מפתח הבניין הגדול, כשהאם ממררת בבכי והאב אוחז בה, בוכה אף הוא  כשקולו נבלע בזעקות האימה של אשתו.

 

לכל שלושת הגברים הייתה ברורה העובדה שגופה אחת זוהתה. נשארו עוד שתי גופות, הם ידעו שהגיעו אל סוף הדרך ושתי הגופות הן של החברות שהלכו לבילוי קליל בבית קפה, הם ידעו שלאחר שיצאו מהבניין הזה, ישאירו את חייהם הקודמים מאחור, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר בעבורם והם נותרו דוממים במקומם. אף אחד מהם לא עשה את הצעד הראשון פנימה.

 

"אתם, מחכים לזיהוי?" נשמע קול עמוק שקרע את הדממה.

 

הם הסבו ראשם לפתח הבניין, שם עמד גבר רחב כתפיים, ממושקף ולבוש בחלוק לבן.

 

"אה.. כן.", גמגם איתן

 

הגבר הממושקף הביט בשלושת הגברים, היה לו ברור ששני הצעירים הם כנראה הבעלים של שתי הנשים ששכבו שם בחדר הקירור ללא רוח חיים. הוא ראה את המראות הללו כל כך הרבה פעמים וידע שאין להם כוונה למוש ממקומם.

 

"בואו, אתם רק מקשים על עצמכם, עדיף לסיים את התהייה הזאת כמה שיותר מהר" אמר.

 

איתן התעשת ראשון וביקש את אבנר הנסער לחכות בחוץ. הוא התחיל לצעוד קדימה ואז עצר. הוא הסתובב אחורה, הביט בדוד וכרך את זרועו סביב כתפיו.

"דוד, נראה לי עדיף שנכנס יחדיו"

 

הם פסעו פנימה, אל תוך המבנה הגדול בעקבות הגבר בחלוק הלבן. בפנים שררה דממה קשה וריח המוות היה בכל מקום. הוא פתח דלת גדולה והכניס אותם לחדר שהקור ששרר שם, הקפיא את גופם, כמו את ליבם. הם הביט בבעתה בשלושה אלונקות, מכוסות בסדין לבן שעמדו במרכז החדר.

הוא הביט בפניהם, מחכה לאישורם, אך אף אחד מהם לא פצה את פיו.

 

סדין אחד הורם מעל פנים מיוסרים. ניכר בפניה שסבלה מכאבים בטרם מותה. איתן החניק יבבה, לקח נשימה עמוקה והניע את ראשו לצדדים לאישור כי אין זו אשתו דפי, עיניהם הוסבו לכיוונו של  דוד, שהיה המום וניכר בו שעוד רגע ייפול מרגליו, אך הוא הניד את ראשו לשלילה, אין זו עידית.

הגבר בחלוק הלבן היה מופתע. הוא פנה לאלונקה השנייה והרים את הסדין מפניה החרוכים של האישה ששכבה שם. המראה היה קשה, כמעט ולא נותרו תווי פנים. איתן ודוד הביטו אחד אל השני ונפנו שוב להביט בפנים החרוכות. איתן קפץ ראשון ממקומו.

"זו לא דפי! לאישה הזאת יש שיער מתולתל וקצר, לדפי יש שיער ארוך וחלק וחוץ מזה האישה הזאת מאוד גבוהה, דפי יותר נמוכה ממנה".

דוד מיהר לבדוק את הנתונים שהזכיר איתן בתקווה והדמעות שהחניק קודם פרצו עכשיו בהקלה. "זו גם לא עידית, גם עידית יותר נמוכה והשיער שלה ארוך ולא מקורזל".

הפתולוג, הביט בשני הגברים. "חכו כאן רגע", אמר ויצא את החדר.

שני הגברים התחבקו, כשדמעות הקלה חוגגות בטירוף על פניהם.

"הן חיות הן חיות", חזר שוב ושוב דוד", מביט אל איתן, מתעלם מגופות הנשים שלצידו.

הפתולוג נכנס שוב וארשת פניו הייתה מוזרה.

"תראו, מעולם לא קרה לי דבר כזה, שמשפחות של יקירים שהיו בפיגוע הגיעו לכאן ולא זיהו את יקיריהן. כשמגיעים לכאן, זה אחרי ששוללים בוודאות שאותם יקירים אינם בין הפצועים ולמרות זאת, טלפנתי עכשיו שוב, לוודא ואכן כל הפצועים כבר זוהו ומשפחותיהם ניצבות ליד מיטתם."

הם היו נבוכים, שוב השתררה דממה.

"אני יודע שזה נשמע מוזר, אך האם אתם בטוחים שנשותיכן היו באזור הפיגוע?"

בעודם מבולבלים, דלת החדר נפתחה לרווחה ושני גברים נסערים עמדו בפתח. אחד הגברים פרץ ביבבות רמות למראה פני הגופות החשופות והיה ברור לכל שזיהה את יקירתו. השני רץ לעבר הגופה החרוכה הביט בה ארוכות, בחן אותה ונפל עליה בוכה ושבור.

הפתולוג  בלע את רוקו, חייך אל דוד ואיתן "שובו לביתכם, כפי הנראה נשותיכם כבר בבית, תוהות לאן אתם נעלמתם", אמר ומיד פנה לעבר הגברים השבורים. איתן ודוד הבינו שעליהם לצאת. הן פנו לחזית הבניין מבחינים באביה של דפי, שנראה מבולבל למראה פניהם המחויכים.

 

"אבנר, זה לא הן. בוא ניסע הביתה, בטח דפי כבר בבית.", הוא נראה מאושר.

"מה? אבל איך? אני לא מבין כלום. אבנר, לא מיהר לשמוח כמותם, הרגע דיבר עם אשתו ששמרה על נכדם עומר, בנם של דפי ואיתן. אם דפי הייתה חוזרת, דליה כבר הייתה אומרת לו.

"הן כנראה, הלכו למקום אחר. יכול להיות שהן בכלל לא יודעות שהיה פיגוע בקניון". דוד היה נרעש. "נראה לי שקפצנו מהר מידיי, לא ניפטר מהן בקלות", הוא כבר הרשה לעצמו להתבדח.

אף איתן ואבנר חייכו והשלושה פנו בהקלה רבה לעבר רכביהם. הם לחצו ידיים, הפעם בחום והבטיחו לשוב להיפגש בנסיבות משמחות.

 

איתן חלץ את נעליו, הכין לעצמו כוס קפה ונשכב על הספה בסלון. הוא הביט בשעון הקיר שהראה את השעה אחת אחר חצות. כבר היו מקרים שאחרה לחזור אחרי שעה זו, אבל צירוף המקרים של הפיגוע שהתרחש במקום שבו אמרה שתהיה, העובדה שאינה עונה בסלולארי ושטרם הגיעה הביתה, הגניבה שוב חששות לליבו. הוא רצה שהסיוט הזה  יסתיים כבר.

 

צלצול הטלפון בביתו הקפיץ אותו, הוא הביט בשעון וראה שהשעה היא,  מעט אחרי שלוש לפנות בוקר, הוא הרים את שפופרת הטלפון, זה היה איתן וקולו בישר רעות.

 

" דוד, אני נמצא בתחנת המשטרה, משהו לא בסדר, לא יכול להיות שעד שעה כזאת הן לא חזרו."

 

"אה,  אני..  כנראה נרדמתי, כן. בטח. אני מיד מגיע!

 

בארבע לפנות בוקר, יצא אליהם החוקר המשטרתי.

 

"תראו, עדיין לא עברו 24 שעות מאז ראיתם אותן לאחרונה, אך עקב נסיבות המקרה המיוחדות ולאחר שבדקנו שוב ווידאנו שכל הפצועים וההרוגים זוהו בוודאות.

דפנה כהן ועידית גנץ, הן בחזקת נעדרות."

 

 

©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.

 

תגובות