רגע לפני שקיעה

גופי הוטל חיוור על הקרקע החרוכה. עיניי ננעצו בחמה השוקעת שמחפשת טיפת נחמה. הרגליים פרושות כל אחת בקצה שלה. כפות הרגליים מוטות בפוינט יומרני ושואפות לגעת ברוח המתיישנת.

בצחוק מתגלגל אתה דוחף אותי קלות ואומר שהיה נפלא. אתה מחייך אל בובתך המופנמת ומכפתר עור כפתור במכנסיך. גלי הים מזכירים את הימים האחרונים ואתה איתם בנונשלנטיות ברורה חוזר אל האי היתום.

"אתה לא מבין שאי אפשר לחזור לשם יותר?"

"למה צריך לחזור?"

"כי עכשיו אחרת, עכשיו הרבה יותר רע"

"זה הכול איך שמסתכלים על הדברים"

"אני שונה"

"אני לא"

"אז מה עכשיו?"

"כל אחד הולך לדרכו"

לא העזתי לפצות את פי ועיניו הרדימו אותי מחדש.

החול החותך גרס בעדינות את עיניי. רגישות היא עניין מיותר. המהות שלנו נעלמה וכעת נותרה הפיזיות, היא חותכת יותר מכולם. הבשר הרך יחד איתך נהפך אילם. הוא לא מקשיב ולא נוגע. לא מגיע למחוזות חפצינו.

ידייך מתרחקות באיטיות מן הקורבן ואני מחפשת אותן בשיניי. אני רוצה לנעוץ ולהיאחז בשקט שאחרי.

"מוזר"

"אתה חושב?"

"ציפיתי שיהיה מלהיב יותר, טוב יותר"

"מרוצה?"

"לא בטוח, אולי מרומה"

גופי מקבל צורה של עיסה משומשת. הלחות מחניקה והפחד מטעה. אנחנו רק שנינו, ואולי כבר לא.

"פסס פסס"

"תפסיק!"
"מפחדת?"

"עכשיו נגמר"

בלהט הרגע נסחפנו שנינו לדרך ללא מוצא. שום פניות וסטיות מן הנתיב לא יחזירו אותנו להתחלה. הדרך מתפתלת ומתרחבת. אתה שם בוחר בדרך אחרת, דרך שונה, ואני צופה מן הצד. אני בוחרת בעבר שנגמר, אני בוחרת ברגע לפניי, שהכול היה שם, שפראות הייתה מילה במילון ואני בחנתי ממרחק את השמיים הכחולים.

"בוא לא ניגע יותר, רק רגע אחד ודי"

"אז בואי נפסיק לתמיד"

"זה עכשיו או לעולם לא?"

הוא הרים את גופו בשקיעה מדופלמת ונאם לי את נאום חייו. רגליו כוסו באבק גועלי ורשרוש העלים נשמע אכזרי יותר מתמיד.

הבובה מהלכת על קצות האצבעות ושותקת. היא לא רוצה שהמפלצת הנוראה תעיר אותה, היא לא רוצה שירגישו בה, אך מעבר לכל, היא מתחננת לתשומת לב. עיניה רוטטות, בוהות במסך הלבן. המהות עזבה אותה, גם הנפש.

קרעת את החוטים,

והיא שם,

מנותקת וחופשייה

רגע לפי שקיעה.