סיפורים

כרגיל

כרגיל

 

ושוב היא משתלחת ברחובות, גומעת אולי גומאת מדרכות, מקצרת דרכים ממהרת, עוצרת מול קופת הכרטיסים. בתור היא מחכה, סבלנית, מחככת חזה בגב הגבר שלפניה, מבקשת שההוא מאחוריה ימשיך לדחוק אותה קדימה, תוך שהוא מאיץ בכולם להתקדם. תורה מגיע, קופאי אדום אף אומר בקוצר רוח, מה בשבילך גברת? מקום טוב, היא מבקשת.  כרטיס אחד? הוא ממשיך, ומוסיף ואפילו לא מלגלג, כרגיל?  והרי היא מוכרת. כמעט ואמרה, כן כרטיס אחד. כרגיל. אלא משהו בה הפעם מטלטל שלא כרגיל. שניים, ביקשה. מדגישה, אחד ליד השני. שניים? תמה, והרי הוא מכירה כבר למעלה משנה. שניים, ענתה, כמעט ונאלם קולה, אולי נעלם. שניים, חזרה שוב, מדגישה, אחד ליד השני, מרגישה, שההדגשה נותנת בה כוח. והוא מגיש לה שני כרטיסים והיא נוטלת ומשלמת, ומחזיקה אותם בידה, מנפנפת בזוג, שייראו כולם ששניים ביקשה, ושניים קיבלה. עוד מעט הסרט מתחיל והיא כבר מאחרת, ואין מי שמבקש לקנות כרטיס, אין מי שבא כמוה לבד, כרגיל, ויקנה ממנה, והם ייכנסו יחד לאולם בו גם ישבו יחד. מעיפה היא כרטיס אחד, נייר נישא ברוח כמו היה נוצה, מלווה מבטה הגלי הפיסה, ביקשה רגע מקרי, אולי מישהו יאסוף אותו וייכנס וישב לידה, שלא כרגיל שמי שיושב לידה, בא עם מי שיושבת לידו. ולא ראתה אם נאסף הכרטיס, והסרט כבר מתחיל. הצטופפה יחידה, נכנסה לבדה, מקווה. אולי יאחר, חשבה ופירור משרוולה סילקה. כרטיס אם ימצא יגרום לו להיכנס, ייכנס בחושך, יגשש למקום שלימינה, יישב לידה, מרפק יתרפק במרפק, אהה, ולא הוא, ולא בא. נגמר הסרט ויצאה לבדה, כרגיל, ושוב היא משתלחת ברחובות גומעת אולי גומאת מדרכות.  

 

 

 

 

 

 

 

תגובות