מעל השולחן במשרד תלויה תמונה של גבר עם כובע בוקרים בצבע קרם ,חולצת פלאנל אדומה וג'ינס משופשף. לידו רכב מבריק עם גלגלים שריריים, עומד על בלימה מול מצוק מדברי. לגבר, אני קוראת לו טומי , יש פנים עם זוויות חדות, והסנטר המרובע שלו מנוקד בזיפים שחורים שממסגרים לו את הפה. טומי יושב בברכיים כפופות , רוכן אל מדורה בוערת שמרתיחה לו את הקפה המתענן , הוא מסתכל על הפינג'אן במבט חודר , ולפעמים נדמה לי שאני יכולה להריח את ההל המתוק - חריף שיוצא ממנו.
מעל הכובע הרחב , במקום בהם עומדים שמיים מדמדמים שקיעה , מרחפת לה המילה האדומה Marlboro . מתחת לרגליו , בין קוצים יבשים וסלעים כתומים, מתנוססת הכתובית:
"אזהרה: מחקרים קובעים כי הסיגריות פוגעות בחשק המיני"
אני אוהבת להסתכל על התמונה הזאת כשאני נשארת עד מאוחר . בחוץ השמש יורדת על שיכון ו' והחושך קורא לילדים לצאת ולעשן על הספסל בגינה של הבניין . הם יושבים מול הפרוז'קטור של מגרש הכדורגל הסמוך ומהחלון אפשר לראות רק רמזים לפנים .
אם אני מתאמצת להקשיב אני מצליחה להרכיב פאזל של משפטים כמו : "אני לא שם על מוטי" או "על הזין שלי " וגם "היא לא עונה לפלאפון , מי צריך אותה בכלל" .
לפחות פעם בשבוע אני נשארת במשרד עד מאוחר , כשעידו ,הבעלים של " קריגר פרסום והפקות" יוצא מהחדר שלו ומבקש בגלל לחץ העבודה להישאר עד שמונה .
הוא עומד ליד הדלת ולפעמים גם מכווץ את הצד הימיני של השפה בתנועה שנראת כמו חיוך,
משתהה מאחורי המסך של המחשב עד שאני אומרת שאני אשאר .
יש פעמים בהם הוא נשאר לעמוד ולהסתכל . זה רגע מאוד שקט כי אין אף אחד בקומה והאור הצהוב של השולחן שלי עושה צללית גדולה של שנינו על הקיר.
עידו היה מ"פ בגבעתי וכשהוא יצא מלבנון הוא הבטיח לעצמו שהוא יעשה הרבה כסף ומהר . לפעמים ,כשאני ממש עייפה , העיניים מטשטשות את טומי ומחליפות אותו בעידו . אין ביניהם הרבה דמיון , עידו נמוך עם עור לבן שנצרב ומתאדם בשמש ולטומי עור כהה ומריר . ובכל זאת , אותו מבט חודר אל כוס הקפה הרותח.
אתמול , אחרי שעידו ביקש שאני אשאר עוד שעה ואני אמרתי "אין בעיה , גם ככה האוטובוס מאחר תמיד" , הוא קרא לי למשרד . כשנכנסתי הוא ישב מאחורי השולחן הגדול שחוצה את החדר לרוחבו.
"תשבי , אורית , זה ייקח שנייה" אמר מבלי להרים את הראש מהמחשב.
אני ישבתי מולו עם המחברת וחיכיתי . אפילו שלא ראיתי את המסך שמתי לב שהוא לא קורא . העיניים שלו זזו ימינה ושמאלה בלי מטרה. אחר כך הוא השפיל את המבט ושאל "איך מתקדם עם הדוחות של אהרונוביץ?" ואני , שרגילה לשאלות כאלו , שמעתי משהו אחר , נעים .
עניתי "סיימתי כמעט הכל, הדו"ח של ינואר עוד תקוע, מחר בצהריים זה יהיה מוכן"
הוא הסתכל עליי במבט הקפה של טומי והרגשתי איך במהירות הלחיים שלי מתחממות ומתמלאות באדמומיות.
הוא הניח את העט, קם ועקף את השולחן ונשען עליו ליד הכסא שלי .
" טוב מאד " אמר והשתתק , מגרד את הפורמייקה בפינה .על הצוואר שלו הופיעו כתמים ורודים-אדומים.
"את נכס פה , אני רציני " הוא חזר להסתכל עליי "עבדתי כבר עם הרבה מזכירות, ותסלחי לי על השפה , פה אתה יכול רק לקוות לבחורה שהיא לא סתומה, אבל את, יש בך הרבה יותר, אל תחייכי ככה, אני מתכוון לזה, את אינטליגנטית ברמה גבוהה, אם לא הייתי מפחד לאבד עובדת הייתי אומר לך ללכת ללמוד מקצוע אמיתי ולא להתעסק בשטויות כאן , זה קטן עלייך , את מבינה ?" יד ימין שלו התנופפה למעלה ולמטה, חותכת את האוויר בקווים ישרים .
הוא נשאר להישען על השולחן ולהסתכל עליי , מחכה . הרגל שלו כמעט ונגעה בברך שלי , והחלל המיקרוסקופי שביניהם יצר חום נעים שהתפשט אל הירך .
הוא הסתכל על הידיים שלי, שקימטו וישרו את הניירות במחברת וחשבתי כמה שהוא ייבהל אם אני פתאום אעשה איתן משהו לא צפוי , כמו למשל, לשים אותן על הברך שלו , או להרגיע בנגיעה את הידיים שמגרדות מהפינה איזה לכלוך דמיוני בחוסר מנוחה .
ואולי לא, אולי הוא דווקא לא ייבהל.
הוא המשיך לעמוד קפוא , ואני הזזתי את הראש בתנועות בלתי נראות לפי התנודות המרגיעות של התרחבות החזה שלו .
ואז הכתפיים שלו נשמטו . הוא הפנה את המבט אל השולחן , משך את התיקייה שהייתה שם , התמתח וחזר אל הכסא שמול המחשב. "זה הכל אורית, את יכולה לחזור לעבוד" הוא אמר, מסתכל על הניירות שמולו.
קמתי לאט , הרגליים נהיו חלשות עד שפחדתי לפול .
"תרצה קפה?"
"זה יהיה מעולה , עם הל " הוא אמר מתוך הניירות .
