סיפורים

ארון השלדים של גברת שטרזנקראוס - פרק 3

זה היה עוד בוקר אחד בהיר של חורף. ילדה התכרבלה תחת לשמיכת פוך דקיקה ללא ניעה, מביטה בזגוגית החלון,

צרובה רקמת ציורי כפור ופתיתי שלג. כבמטה קסם, כנראה, מיוחד בשבילה, עמלו יצורים משונים ובלתי נראים בחושך הלילה.

מגיחים משפיץ שפיצו של הירח, הישר לחלונה של מרלן, שוקדים על רקמה המפוארת, בכדי להספיק ולהשלים את מלכתם לקראת זריחת החמה.

קרני אור ראשונים היו מסרקים בוקר, בוקר את תלתלי הזהב של ילדה עצובה, בעלת פני חרסינה,

עיני ברקת שקד ענקיות , אף סולד ופה תות. גוף שברירי גמיש, כגבעול פרחי השדה על מצעים בוהקים,

נדרך בציפייה לצליל הפעמון שיבשר על ארוחת הבוקר ויקטע את הקסם.

ילדה קפצה ממיטתה, מיהרה לרחוץ את פניה מעל קערת חרס בצבעי פסטל, מוזגת מים צוננים מאגרטל תואם.

יש עוד דקה , להחליף כותונת לשמלת בוקר צחורה, לנעול נעלי תכלת , לשרוך שרוכי משי ורדרד.

למורת רוחה של מרלן לא נותרה לה אפילו שניונת לגעת בשפתיה  בציור קסם שעל זגוגית החלון,

בכדי להודות לידידיה המסתוריים על מלכת ידם הלילית. 

יש להזדרז  ולהגיע ראשונה לשולחן המשפחתי.

ליבה פעם בחוזקה, היא הייתה חייבת להספיק, חייבת, בכדי לחסוך מעצמה צביטות של האחיה

הגדולים בפרוזדור הארוך והאפל שהוביל לחדר האוכל המשפחתי.

היא הייתה אחות קטנה, לשלושה אחים בגילי התבגרות שונים.

בשבילה הם היו גוש אחד טורדני ללא שם.

הפעם היא הצליחה. זוג הורים קיבלו אותה בחיוך מאופק וענו יחדיו "בוקר טוב" מאופק גם הוא

ללחשוש שהיה צריך להיות "בוקר טוב" שלה.

חדר אוכל היה מעוצב רהיטי עץ בהיר, חלונות גבוהים הציפו אותו אור רך הנספג בחלקו בוילונות טול.

שאר עונות השנה הבקרים היו נראים כתואמים זהים לבוקר זה, רק תפאורת העונה המתחלפת הייתה צובעת אותם בגוון שונה.

האחים הגיעו דקות ספורות אחריה. גוש רועש התיישב מקרקר את גרסת "בוקר טוב" בזיוף קולות נוראי.

עכשיו לשרוד את ארוחת הבוקר  במבט משפיל וללעוס את הטעמים המאוסים, מבלי להיתקל במבטים שהגוש היה נועץ בה.

ככל שגופה התעגל וקיבל צורות חינניות של נערה מתבגרת, מבטים הפכו חודרניים יותר, קצרי רוח יותר, שואפים ללכוד את גופה בנפחי הפרוזדור האינסופי. גוש היה מקיף אותה חומה צפופה, נגיעות קצרות של אינספור אצבעות היו לוטפות את מחמדי גופה, נשימות כבדות ליוו רגעי איסוריה.

היא ספרה שניות, גוש היה נעתק ומדלג במהירות לפיתול הכי אפל ושם ניסה לגעת לשניות ספורות בקסם שמתחת לשמלתה.

לרוב מרלן הייתה זריזה יותר וחומקת מרגעי איימה אילה, רצה ונעלמת בחדרה שקיר משוטף לו ולאחד מחדרי האחים.

הייתה נזרקת על מיטתה, פורשת את גופה על הסדינים הצוננים, חופנת את פניה ומחניקה את הבכי. מתחפרת מתחת לשמיכה כדי לחסום קולות של שלושה, מוזרים ועמומים, דומים לקולות הסיפוק

שהגוש היה משמיע אחרי ארוכה דשנה במיוחד.

ואז רגע של שקט ופרץ צחקוקים.

 

שטרזן מצא את עצמה שכובה על הספה, מכוסה כיסוי קליל, כשאור שעות הערביים חלחל לחדרה.

היא ישנה שינה של כמה שעות. אחרי אינספור לילות חסרי שינה סוף, סוף חשה את עצמה רעננה.

שקט נפשי אחז בה לקמה רגעים, אך הזיכרון של נגיעות במקלחת שזור בחלום בוהק של תמונות

ימי נעוריה הרחוקים פרצו מנפשה בזעקת אימים.    

 

תגובות