חזרה ליצירות
סיפורים

ארון השלדים של גברת שטרזנקראוס - פרק 4

ריף | (28/03/2007 15:32) | 89 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
רן עמד מול כן הציור. בד מתוח זעק אליו בלבן בוהק.
ידיו רעדו, מכחול עמד כל שניה להשמט מידו.
הוא חייב להירגע, כך זה לא ילך, הזמן אוזל ואיתו הצבעים העזים, הטירוף הנכון של שעות אחרונות.
לא לתת לזה לחמוק.
הוא פשט את בגדיו, נעמד ערום מול הכן. הרעד פסק, גופו נדרך, הוא כבר היה אישות אחת עם הציור
שחשק בו כל כך.
הוא זרק בפראות כתמי צבע בגוונים מחרידים, בכאוס, בתנועות מכחול קצרות ובטוחות.
בטכניקה שפיתח לבדו, דומה לזאת של מונה, הוא השיג את שלו, הוא ידע שעוד שעה הכאוס של כתמים
יקבל את המרקם המיוחד. תשוקתו הפראית לאישה שהפכה את חייו לגיהינום, על כל רובד היצרים ששלטו בגופו ונפשו, הוא חייב לצקת בדמות שבקעה מהבד.
הוא שקד על פלטה שלו ימים ארוכים, מכין צבעים במו ידיו, פלטת דיבוק שאחזה בכל מעשיו.  
לנצל את שעת האור האחרונה של היום. זה חייב להיות היום, בריחות של היום, בגוונים של האור שהיה מיוחד רק ליום זה, בחום הצבעים שספגו ידיו מחום גופה, בעיקולי קווים שציירו ידיו על שדיה, על כל פיסת גוף שנגע בו שם,
תחת מים זורמים בתא מקלחון צפוף, כשנצמד בשפתיו לשפתיה , להרגיעה את איימת צעקותיה, לטעום לרגע מטעמו של
חטא שהיה מרוח על שפתיה.
הוא לא הרפה לרגע ממגע של מכחול, שמר על מגע עם הדמות שצייר, כך שכל מה שהיה שם, בינו ובינה בדקות ספורות של סחרור, לא ילך לאיבוד.
זיכרון של שקט השתרר לו וטעם גן עדן שטעם מרגע ששפתיו נשקו לשפתיה ועוצמת גל התשוקה שהציף את גופו כשלשונו טבל בפיה ונגע בלשונה המחוספס, הרעיד את גופו.
הוא הגביר את הקצב, גופו רדף אחרי מכחול הנע על הדמות במעשה אהבה כבראשית, משחזר בדייקנות את הקסם.
דמות נשית החלה לחיות חיים משלה, תחילה משתפת פעולה עם יד היוצר.
הוא חש שרגע השיא מתקרב, אך הוא מאבד את המגע הצמוד איתה, היא מתחילה להתנגד.
"לא, את לא תחמקי ממני, לא עכשיו", לחש.
ההתנגדות הגוברת שלה הטריפה את חושיו, הוא הטיח את המכחול על ריצפת האבן של סטודיו המאפיל,
יד אחת אחזה במסגרת הציור והשניה נעה על גופו הערום, על הגזע חרוט עורקים שתפחו.
רטט הדם תחת ידו הלפפת את איתני התאווה וכובשת את הדמות שהחלה להיכנע, הדהד בגופו.
הוא חש את עצמו מתייחד עם מרלן. הוא החזיק עוד כמה שניות בעוצמות השיא.
עונג אלוהי כבש את גופו.
הוא ידע אותה.
הוא ידע שהציור חי, הצליח.
עכשיו פיסה ממנה, אצלו, כאן, איתו.
הוא קרס באפיסת כוחות על מיטתו.
היא השקיפה עליו בחוסר אונים.
הוא חייך חיוך מאושר  שלו
ונרדם בין רגע. 

תגובות

חזרה ליצירות