אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 104 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/5/1980
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..." (רומן גארי)
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
19/10/2017 12:35:30

נושא: הנפש.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
הנסיכה מאטלנטיס - אבי יאיר סיפורים (7/4/2007-13:50) 446 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 היא הייתה נסיכה. בזה אני מאמין, ואנסה להסביר: היא לא הייתה אדם רגיל, כמוני וכמו כל האחרים. זה הדבר האחד שבו אני בטוח, שאותו אני יודע. כל השאר זה בליל של משאלות ואמונות, של זכרונות מטושטשים ועובדות הזויות שקשה לשלב בהן היגיון. נסיכה מאטלנטיס – וזוהי נקודת שיווי המשקל בין החלום האוורירי למציאות הקשה.

 

במהלך נסיעת-עסקים הייתה צפויה לי חנייה של לילה אחד בניו-יורק סיטי. חשבתי שזו תהיה הזדמנות לומר שלום לחבר וותיק. הרמתי טלפון לאדם, המכונה עדיין 'פאק-איט' אדם, שעבד שם בחברת ביטוח גדולה. הוא היה נרגש מאוד. "מתי אתה מגיע?"שאל אותי. "אני בא לאסוף אותך מג'יי.אף.קיי. מה הלו"ז שלך? תפנה לי שעה, אני חייב להראות לך משהו. זה חשוב." הוא שלח רכב-שרד עם נהג לאסוף אותי משדה התעופה. שינוי סימבולי מאוד מהטנדר המקרטע המכונה 'ווידו-מייקר' ששימש אותנו כשעבדנו במפרץ אוקאלוס.

הלימוזינה עצרה מול גלריית אמנות גדולה ומוסדית מאוד בפיפת'-אווניו, שם המתין לי אדם, מצוייד בחליפה של ארמאני ולפחות עשרים קילו שלא היו שייכים לו. נסער, הוא גרר אותי דרך מבוכי-האמנות עד שניצבנו מול ציור בגודל בינוני, שתחתיו נזרקה באופן סתמי-כמעט הכותרת הקטנה על לוח נחושת: "הניצול האחרון של אטלנטיס."

"ובכן?" שאל אותי אדם בקוצר רוח.

סקרתי את הציור ואחר כך את הכתובת על הלוחית. הציור הראה אדם בודד יושב בתוך סירה בלב ים. את רוב-רובו של הציור מילא הים: ים גדול, שקט, עשיר בגוונים כהים. משהו במכחולו של האמן היטיב להעביר את תחושת האינסופיות המאיימת-כמעט: ים-גבוה, ים עמוק ועויין, חף מכל קצף או גלים או שחפים או ספינות או כל דבר אחר שמוחו של איש-יבשה מצוי היה מקשר עם המושג 'ים'.

הסירה לא הייתה גדולה דיה כדי להיות שום דבר אחר פרט לסירת הצלה, ולא דמתה בצורתה לכלי-שיט ראוי לשמו אלא יותר לאיזה חפץ נוי: הגיאומטריה שלה הייתה משונה מאוד. היא הייתה רצוצה ובלויה. מפרש בודד הידלדל באין רוח.

הניצול שישב בסירה במעין ערימה של אפס-כוח היה המקביל האנושי של כלי השיט שלו. גם הוא תוכנן למטרות נוי, ולאו דווקא להפלגות. הצייר היטיב לשרטט אדם בנוי לתלפיות, גבוה וזהוב שיער, שהיה עשוי להיות פסל של אל יווני אילולא היה במצב כל כך גרוע. הוא לבש שרידים של תלבושת משונה, שאותה אי אפשר היה לשייך לשום תקופה או מקום; מעין הכלאה של סרט מדע בדיוני, יוון המיתולוגית ומצרים העתיקה. הניצול היה תשוש, מורעב, מלוכלך ומסמורטט, וכל כולו שבר כלי מהוה ורצוץ – הכול חוץ מעיניו שניבטו לאחור, לכיוון הנגדי לזה שבו נסחפה הסירה. וזו הייתה הנקודה המעניינת ביותר: הכישרון שבו לכד האמן את המבט האניגמטי, הספינקסי, ששלח הניצול לאחור.

 

"לי?"אדם התרגל לקרוא לי ככה. "נו?"

"ציור יפה. אני לא מבין גדול באמנות."

"פאק איט!" קרא אדם באנגלית, בקול רם, וכמה מבקרים סובבו לעברנו את הראש בחדות. "תסתכל טוב-טוב. לא יכול להיות שאני היחיד שרואה את זה."

"ג'ויס." אמרתי מיד. אדם שחרר מעין אנחת-רווחה.

"ביקרתי פה לפני כמה שבועות בענייני עבודה. עמדתי מול הציור הזה וחשבתי שאני חוטף התקף פאניקה. כמעט הביאו לפה פרמדיק." אדם שפשף את עיניו ואחר כך את שאר פרצופו. כמו שאר גופו, גם הפרצוף השתנה מאז הימים הטובים על החוף באוקאלוס: קווי-שומן טשטשו את תווי הפנים, העיניים נהיו אווריריות, השיער היה דליל יותר. "בכיתי כמו ילד, לי. כמו ילד קטן. מאז אני בא לכאן לפחות פעמיים בשבוע."

"זה לא יכול להיות." אמרתי.

"אני יודע שזה לא יכול להיות, אני יודע. אבל אני גם יודע שזאת היא. אין שום הסבר אחר."

חיפשתי את שם האמן על לוחית הנחושת. "מילוש סברסקי..."

"פאק איט!" פלט אדם. "שאלתי אותם, הם חיפשו ברשומות שלהם; אף אחד פה לא יודע. הקניין שלהם שהביא את זה נפטר לפני כמה שנים ובניירות שלהם יש אי-סדר ואי אפשר לקבל פה את אותה תשובה משני אנשים. הם לא ידעו לומר לי מאיפה הציור הזה בא ומי צייר אותו ולמה. הפעלתי את החוקרים של המשרד..."

"חוקרים?אתה מתכוון לחוקרי ביטוח?" חשבתי על כמה מחוקרי-ההונאה של החברה של אדם, מן הסתם בלשים בדימוס במשטרת ניו-יורק, מסתובבים ושואלים שאלות על ג'ויס שלנו. המחשבה עוררה בי גיחוך. חבורה של בלשים עבי-כרס ומלוכלכי-פה עם אקדח תופי קטן מתחת בית השחי וכתמי-קפה על העניבות הזולות שלהם, מסתובבים ושואלים שאלות על הנסיכה מן האי האבוד, הנערה שבכתה למראה הצב המת על החוף באוקאלוס.

"כן. זה עלה לי הון! אבל אף אחד לא יודע מי זה הסברסקי הזה." עיניו ננעצו בדמות המיסטית שבציור; ידיו נקפצו לאגרופים. "אני לא צריך שום סוחר-אמנות, שום חוקר פרטי, שיגיד לי שזאת היא."

 

* * *

 

תחנת-הניטור שממנה עבדנו במפרץ אוקאלוס הייתה מורכבת בעיקר מאוהלים. קשה היה להבין איך דולף מצליח, לאורך כל שנות קיומו של הפרוייקט, לנהל את ענייניו מהאוהל המאולתר שלו. בניין הקבע היחיד היה מעין בונקר תת-קרקעי, שכנראה נשאר על החוף מימי מלחמת האזרחים האחרונה או זו שלפניה או מהתקופה הקולוניאלית. היית צריך לטאטא את החול מעל דלת הברזל הכבדה, המכוסה בחלודה ובצמחים מטפסים,  ואז להרים אותה במאמץ ולרדת בכמה מדרגות למרתף הבטון הטחוב. בפנים יכולת לשמוע את שריקת הרוח ואת המיית הגלים בעוצמת-יתר. שם היה מאוחסן ציוד הצלילה וציוד המעבדה היקר שלנו, הטלפון הלווייני, הניירות החשובים. מכשיר-הרדיו שדרכו תקשרנו עם העולם החיצון היה באוהל של פייר.

מדי פעם דולף היה נתקף בפחד מפני עוד הפיכה צבאית בלתי-צפויה, שתוביל לפשיטה יבשתית על המפרץ ולטבח של כל המטיילים, הגולשים ועובדי 'ווילדרנס קורפוריישן' שהיו בו באשמת היותם אימפריאליסטים, קפיטליסטים, פשיסטים, מרגלים, קומוניסטים או סתם גרינגוס. אני מניח שבין דרי-החוף היה לפחות מייצג אחד של כל הנ"ל בכל רגע נתון, והפחד הזה הופך להיות מובן אחרי שאתה שוהה מספיק זמן בחלקים האלה של היבשת. הרי רובנו הגענו לכאן מפני שתרמילאי-העולם היותר שפויים נמנעו מלהרחיק נדוד עד למחוזות האלה, שמדי כמה שנים מפרנסים את עיתוני העולם בסיפורי-זוועה שנמכרים כל-כך טוב. כשהפחדים האלה היו מתעוררים דולף היה שולח אותי להעביר את הלילה בשמירה, על הרכס המצוקי התלול שתחם את חלקו הצפוני של המפרץ והפריד אותו מפנים-היבשת. משם הייתה לי תצפית גם על המפרץ עצמו והצד של הים, וגם אל תוך פנים-היבשת, עד לכביש העפר הרחב שהתפתל בין עיירות החוף והג'ונגל הטרופי שמעבר לו. בימים של ראות טובה אפשר היה לראות למרחק עד ללודג' של הנרי. בזריחה, אחרי שהייתי מכבה את שרידי המדורה, יכולתי לעמוד שם ולהשקיף כמעט על כל המפרץ, ממחנה הגולשים של שון ועד לאוהלים של תחנת הניטור; ויכולת לראות את קיני הנשרים שעל המצוק, את זוויותיו החדות של הרכס נישאות כנגד השמש העולה, את שונית האלמוגים שמתחת למצוק, וצלליות של דגים נעות מתחת לפני המים משום שהם היו כל כך צלולים, כמעט שקופים.

 

* * *

 

קבוצה של אנשים עמדה על החוף. השמש הייתה באמצע השמיים, החום בשיאו. אדם עצר את הטנדר החבוט המכונה 'ווידו-מייקר' ששימש אותנו לסיורים. באמצע ההתקהלות רבצה גופה גדולה של צב-ים גדול, בערך בגודל של מטר; לידו כרעה ג'ויס על החול. היא בכתה בשקט. אצבעותיה רפרפו הלוך-חזור על שריונו המפואר של הצב.

"אתם אחראים פה?" שאל אותי מישהו.

"פחות או יותר. מה קרה?"

"לא יודע. עשינו פה ג'וגינג לאורך החוף מהמחנה של הגולשים –" הוא הצביע לעבר החלק הרחוק של החוף, "ומצאנו את זה." לא ידעתי אם ה'זה' היה מיועד לצב או לג'ויס. התקרבתי אליה.

"הוא כנראה עלה לחוף בשביל להטיל את הביצים שלו." היא אמרה מבעד לדמעותיה השקטות.

"פאק איט..." אמר אדם. "תספרו את המשבצות על השריון. הוא בטח בן מאה."

"ג'ויס?" אמרתי לה בשקט.

"אני לא יכולה להשאיר אותו ככה."

"אני רוצה את זה." אמר בקול רם מישהו בקהל. נפניתי לעברו. בחור גבוה ובהיר, גלוח-ראש, עם עיניים כחולות עמוקות מאוד. הוא דיבר אנגלית במבטא שנשמע גרמני, וחייך חיוך של שביעות רצון ילדותית.

"אתה רוצה מה?" שאל אדם.

"את השריון הזה!"

"בשביל מה? מאפרה?" שאל אדם בבוז.

"מזכרת." אמר הגרמני. "מאיפה שאני בא, לא מוצאים דברים כאלה זרוקים על החול."

ג'ויס זינקה מכריעתה; אדם מיהר לעמוד חוצץ בינה לבין הגרמני. ידיו הורמו לגובה הכתפיים, כאילו בתנועת הרגעה; ג'ויס הייתה נסערת אבל אדם לא העז לנצל את רגע-הריסון הזה בשביל לחבק אותה.

"תקנה גלויה." אמרתי לו בשקט. "קדימה, תתפזרו. אין מה לראות פה. תנו לנו לטפל בזה."

ג'ויס נעצה מבט של תיעוב בבחור הגרמני, שלא התכוון להתווכח ונראה מבולבל. הוא לא היה בחור רע, פשוט קצת חסר רגישות במה שנוגע לצבי-ים ענקיים. הוא השיב לג'ויס מבט נבוך מעט.

"לא ידעתי שזה נגד החוק."הוא אמר. "סתם חשבתי..."

"זה בסדר." אמרתי לו, "ואנחנו לא החוק. תן לנו לטפל בזה בבקשה."

הוא נסוג, חיוור ומובס, בעקבות שאר הצופים. חלק מהם התחילו לפסוע לאורך החוף בחזרה למחנה הגולשים.

"מה עושים?" שאל אותי אדם. "שנקבור אותו?"

"אין לי מושג." אמרתי לו.

"צריך להחזיר אותו לים." אמרה ג'ויס. התלתלים בגווני הנחושת גלשו מתחת לכובע האוסטרלי שנתתי לה ונצצו באור השמש כמו אש.

"בוא ננסה לדחוף אותו למים." אמרתי לאדם. חלקי הצב שבצבצו מהשריון כבר היו בשלבי ריקבון מתקדמים ולא ידענו איך אפשר לגרור אותו על החול מבלי שיתפורר לגמרי. בסוף אילתרנו מין רפסודה מכמה ענפים ואצות. העמסנו בזהירות את הצב על סירת האצות ודחפנו אותו למים.

"ראיתי אותו מת." אמרה ג'ויס בקול מרוחק.

"ישנת פה?" שמתי לב לשרידי המדורה ולשק-השינה של ג'ויס.

"כן." היא אמרה. "ממש בזריחה התעוררתי וראיתי, ראיתי אותו מטפס ויוצא מהים. הוא זחל – " ראיתי את המסלול שהתווה בחול גופו העייף של הצב הענק, שאת גילו אפשר היה רק לנחש. כבר שמענו את הילידים מספרים על צבים שחיו שלוש מאות שנה. "ואז הוא פשוט קרס פה..."

עמדנו על החול. השמש כבר התחילה את דרכה למטה. מאחורינו שמענו צעדים על החול: הבחור הגרמני חזר עם עוד שניים. אחד מהם לבש בנדנה צבעונית והיה נמוך יותר מג'ויס; השני היה גלוח-ראש ושרירי כמו הגרמני, והיה בערך בגובה שלי.

גלוח-הראש הגבוה שתל את רגליו בחול ונעמד מולי בפוזה של דו-קרב. "איפה הצב שהיה פה?" הוא שאל באנגלית. לא עניתי. הבחור הגרמני שקודם סיווגתי כ'לא-בחור-רע' עמד מאחוריו, אוחז בידו הימנית את מרפקו השמאלי. בהשוואה לזכר-אלפא שעמד מולי הוא נראה עכשיו קטן ונבוך.

"יש בעיה?" אמר אדם ביובש והתייצב לידי.

"אתם הבעיה." נבח הבחור הגבוה. "מסתובבים פה עם הרכב-שטח הזה, מחלקים הוראות. מי מת ומינה אתכם לאחראים פה?"

"הממונה על שמורות הטבע מטעם הממשלה. והוא לא היה צריך למות בשביל זה." עניתי לו.

"אתה שקרן!" נבח זכר-אלפא. "הממשלה התחלפה לפחות פעמיים מאז שהתחלתם לעבוד פה. אני רוצה לראות את האישורים שלכם."

"יש לך בעיה, תדבר עם דולף." אמרתי לו.

"הפרופסור? הוא פה בשביל להצמיד מכשירי מעקב לרגליים של הקורמוראנים." הוא נשף בבוז. "ובשביל לספור את הביצים של הצבים. אני רוצה לדעת מה עשיתם עם השריון הזה."

"החזרנו אותו לים." אמרה ג'ויס.

"בשביל מה עשיתם את זה?"

"מה זה עניינך?"

"זה ענייני. את השריון הזה יכולנו למכור בהרבה כסף בכל אחת מהעיירות לאורך החוף."

ג'ויס נשכה את שפתיה בכוח.

"תסתלקו מפה." אמרתי לו.

"אין לך זכות!" אמר לי הבחור. הוא עשה תנועה כאילו הוא מתכוון להכות אותי. הכיתי אותו – פעם אחת, אבל כמו שצריך. הוא נפל על החול; מצמץ בעיניו והזדקף לישיבה. הגרמני הניח לו יד על הכתף. הם לא רצו לריב, לא ברצינות. סתם מאבקי-טריטוריה.

"אין לך זכות..." הוא אמר עוד פעם, בפחות נחישות. החבר שלו, זה עם הבנדנה, לחש לו משהו. בתנועות נזעמות הם קמו והסתלקו משם.

"בואו נלך מפה." אמר אדם. נכנסנו שלושתנו לווידו-מייקר והתחלנו לנסוע בחזרה למאהל. מאחור יכולנו לראות את מי הגאות מתקדמים לעבר הקו שהשאיר הצב בחול במסלול גסיסתו.

"אני מקווה שהגאות לא תפלוט אותו בחזרה." אמר אדם.

"לא. עד שהגאות תתחיל הזרמים כבר ייקחו אותו מחוץ למפרץ."

ג'ויס ישבה במושב האחורי, מחבקת את ברכיה, ולא דיברה.

"איפה למדת להילחם ככה?" שאל אדם. "אה, הישראלים הם כולם אנשי צבא, נכון? בטח כולכם מומחים לזה. קרב-מגע..." הוא ביטא את זה באנגלית במבטא אמריקאי.

"זה לא ככה."

"אני יודע. כשטיילתי בקניה לפני כמה חודשים היה איתי איזה בחור מישראל, סיפרתי לך?"

"אמרת משהו על זה."

"איזה טיפוס, אני אומר לך. פחדן. פאק איט, כל הספארי הוא לא עצם את העיניים לשנייה כי כל רעש קטן בסוואנה גרם לו לקפוץ ולטפס על עץ. בסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו, בשביל מה הוא בא לפה במקום לנסוע לדיסנילנד או משהו? הוא אמר לי שאצלכם, חייבים לנסוע אחרי הצבא. זה גרם לי לצחוק. דמיינתי אותו בצבא שלכם, בסימטאות האלה שרואים בסי-אן-אן, נלחם בערבים. בטח היה איזה איזה פקיד מחורבן או משהו."

"אצלכם מכריחים אנשים ללכת לצבא?" שאלה פתאום ג'ויס.

"לא בדיוק מכריחים. לפי החוק צריך אבל אפשר לעקוף את זה אם ממש רוצים."

"אני חושבת שזה נורא."

ידעתי שהיא לא תבין.

"עדיף אתה מאשר אני, אני תמיד אומר." אמר אדם.

"חשבתי שאתה תמיד אומר פאק איט."

הוא צחק. הבטתי על ג'ויס בראי. אני חושב שהיא הייתה זו שניסיתי להצחיק, אבל היא לא צחקה. הסירה את הכובע האוסטרלי ותלתלי הנחושת שלה הסתלסלו סביב פניה, מתנוצצים כמו אש.

 

* * *

 

להגיד על מישהו בדיעבד, שהוא סבל מדיכאון קליני – זאת חוכמה קטנה מאוד.

מה היה המקור של אותו תחושה תמידית של חוסר שביעות רצון, של אי היכולת להשלים עם כל הקשיים והמגרעות של עצמה, של בני אדם, של החיים? מה ייסר את ג'ויס? למה היא הייתה מפסיקה לדבר, או נועצת מבטים נרעדים של חלחלה בשאר יושבי-החוף למראה גילויים בלתי-משמעותיים של אנושיות – למשל כשאני דיברתי על השירות הצבאי שלי, או כריסטיאן על האוצר הטבוע שהוא חיפש בשונית האלמוגים, או דולף על הקשיים האדמיניסטרטיביים הבלתי-אפשריים שאפיינו את העבודה שלו מול הרשויות? מאיזה מקום עמוק ובלתי-נתפס נבעו הדברים שהכתיבו לה מה לעשות ומתי, ומה נכון ומה לא נכון?

שוב אני אומר: היא פשוט הייתה שייכת לעולם אחר. נסיכה ממחוזות אחרים, ולנסות להבין אותה במונחים ארציים רגילים – בחשיבה היבשתית של אדם או שלי, או החשיבה האוורירית של פייר, למשל - לא ניתן היה לתפוס. כמו מצולות הים, שמחביאות את כל מה שתוכל לחלום עליו אבל אם תרד עמוק מדי לא תוכל לעלות בחזרה.

 

אף אחד לא ידע להסביר את מה שקרה, כשם שאף אחד לא ידע על מה היא חושבת כשהיא עומדת על החוף לבדה ונושמת את הים, נותנת למי הגאות להציף את קרסוליה ולאט לאט לטפס אל ברכיה, למעלה אל מותניה, ואז לסגת בחזרה אל קו-השפל; ובאותן שעות-בוקר בהן הייתי יורד מעמדת התצפית שלי על הצוק יכולתי לראות, בשקיפות הפנטסטית של המים לאור קרני השמש החודרות, את צלליות הדגים, נעים במעגלים מתחת פני המים מסביבה. רק מאוחר יותר עלה על דעתי שהדגים בדרך כלל בורחים למקום אחר כשאחד מאיתנו נכנס למים.

 

* * *

 

"שמעתי שהיו לכם כמה בעיות עם החבר'ה של שון." אמר לי דולף באותו ערב. סיפרתי לו את הסיפור על הצב. הוא הוריד את משקפיו ושפשף את עיניו בעייפות. דולף, כבן חמישים, שיערו הלבן קצוץ בסגנון צבאי, חסר-זהות ממש כשם שהיה חסר-שם. כונה בפשטות "בוס" או "הפרופסור" בפי הפקחים או הממונים עליו, ורק "דולף" בפינו – על שם הדולפין הגדול שהיה מקועקע על גבו.

"בשביל מה החזרתם אותו לים?" שאל. "יכולנו לקחת ממנו דגימות. אני מקווה שהוא לא מת מאיזו הרעלה."

"ככה ג'ויס ביקשה."

על החוף ישבו קבוצה של חבר'ה ליד מדורה וניהלו שיחה שקטה. ג'ויס הייתה ביניהם, עטופה בסרבל-המכונאים של פייר. היא לא הוציאה מילה מאז שחזרנו לפני כמה שעות. קיוויתי שהיא הפסיקה לבכות בגלל הצב. הכוכבים יצאו: בשום מקום אחר על פני כדור הארץ לא יכולת לראות את גרמי-השמיים בכזו בהירות כמו באותו חלק של היבשת.

"טוב." אמר דולף. "שון היה פה קודם וביקש להתנצל. הוא אמר שהוא דיבר עם כל החבר'ה במחנה שלו והבהיר להם את יחסי-הכוחות פה. בחיים הפרטיים של המטיילים והגולשים אנחנו לא נתערב, אבל כל מה שקשור לטבע זה באחריות שלנו. תגיד, יש לך סיגריה?"

"לא."

"חכה שנייה..." הוא נכנס לאוהל ויצא עם שתי סיגריות 'גולואז', מדליק אחת ומציע לי את השנייה. אמרתי לו כבר עשרות פעמים שהפסקתי אבל הוא המשיך להציע לי, אז לקחתי אותה ושמתי על האוזן. הוא היה מהורהר ולא שם לב. "הגולשים המחורבנים האלה... אתה יודע שכשהתחלנו לעבוד פה, היו כאן סיורים של הצבא כל הזמן? חיות. הייתה פה פעם אוכלוסיה די פעילה של שקנאים, וכשאני חושב על מה שהחיילים היו עושים להם..." הוא הצטמרר. עוד לא הפעלנו את הגנרטור, בשביל לחסוך בדלק, ולכן נורות החשמל של פנים-האוהלים לא עבדו והאור היחיד הגיע מהמדורה. באור הלהבות המרקדות נראה היה כאילו הדולפין של דולף רועד. "כל מי שלא היה קשור לווילדרנס-קורפוריישן היה צריך לרוץ להתחבא בצוקים כל פעם שהם היו עוברים. לא שהיה כאן מישהו חוץ ממני. אחרי ההפיכה הצבאית הראשונה - כלומר, הראשונה מאז שהפרוייקט התחיל – הופיע פה שון, עם עוד כמה חבר'ה אוסטרלים, והקימו את מחנה הגולשים הזה. אני מניח שזה עדיין עדיף על המצב שהיה קודם."

"הגיעו עיתונים אולי?" שאלתי אותו.

"לא. אולי במשלוח של שבוע הבא."

"בסוף תהיה פה עוד הפיכה צבאית ואנחנו לא נדע מכלום." אמרתי.

"אל תגיד את זה בצחוק אפילו." דולף ליכסן מבט לעבר הקבוצה שישבה על החוף. "מי הבחורה הזו שיושבת ליד פייר?"

"היא איזו תרמילאית, אחת מהחבר'ה שהגיעו ביום שלישי. נדמה לי שקוראים לה פראן, או פרנסס או פרנצ'סקה או משהו כזה."

"והבחורה שדיברת עליה היא...?"

"ג'ויס."

"אה, כן. הבחורה הדכאונית." אמר ולא ידע מה אמר. "תגיד לי, האדם הזה, הוא לא הברנש עם הפה הכי מלוכלך שפגשת?"

"...הוא אמריקאי." משום מה זה נראה לי כמו הסבר משביע רצון.

"שיהיה."

 

התקדמתי לעבר הקבוצה שישבה על החוף. "לי!" צעק פייר כשהתקרבתי. "יש לך משהו מעניין לעשן?"

"אני לא נוגע בזה, אתה יודע." אמרתי.

"התכוונתי לסיגריות האלה ששולחים לך מהבית." כשהגעתי לפה היו איתי שני קרטונים של נובלס. הם שרדו לאורך תקופה מרשימה של זמן, אבל מאז שנגמרו הפסקתי לעשן. "מצטער. אבל יש לי גולואז אחת של דולף אם אתה רוצה." הורדתי את הסיגריה מהאוזן וזרקתי לו אותה. פייר תפס אותה מהאוויר והוציא זרד בוער מהמדורה בשביל להדליק אותה.

"מתי אתם נוסעים ללודג' של הנרי בשביל להביא אספקה?" שאל כריסטיאן.

"מה חסר?"

"אני חייב דלק בשביל הגנרטור." אמר פייר. "עומד להיגמר, ובלי גנרטור אין לנו מכשיר קשר ובלי זה אין... ובכן, אין קשר."

"עוד משהו?"

"בטריות, סיגריות, עיתונים..." המהם כריסטיאן. "הדברים הרגילים."

"תעשו לנו רשימה, וכדאי שיהיה לכם כסף." רטן אדם. "אנחנו לא בנק."

"אוקיי אוקיי, אל תהיה כזה אמריקאי עצבני." רטן כריסטיאן.

"אם כבר מדברים על בנק, מצאת את האוצר שלך?" שאלה הבחורה ששמה היה פראן או פרנסס או פרנצ'סקה. אני לא זוכר אותה בבהירות. היא לא העבירה הרבה זמן במפרץ, אולי שבוע, לפני שהמשיכה בטראק שלה לאורך החוף. לא אהבתי אותה. גם כריסטיאן לא היה ממש משועשע מההערה הזאת. "נמאס לי מכם ומהבדיחות שלכם." הוא אמר בזעף. "אתם עוד תראו."

"העיקר שתזכור את החברים שלך כשתהיה עשיר ומצליח." אמרה פראן, הסרקזם בקולה חותך.

"העניין הוא לא להיות עשיר ומצליח." מלמל כריסטיאן. "העניין הוא לחפש."

"טיפש." אמרה פראן בבוז, ושחררה נשיפת-צחוק שנועדה להישמע. בעיניה העניין היה מאוד ראוי לזלזול, והיא הייתה מהטיפוסים שדברים ראויים-לזלזול, אסור להם שיעברו בשקט או ללא התייחסות מצידה. הגיחוך שלה עשה לי בחילה. הבטתי לעבר ג'ויס; צדודיתה המטושטשת על ידי המדורה הופנתה בחדות אל פראן, ואחר כך בחזרה אל מרחבי הים הכהים.

"פראן?" אמרתי לה.

"המ?"

"כשאת צוחקת, כל העולם צוחק." אמרתי בשקט. החיוך שלה התרחב.

"וכשאת צוחקת, השיניים שלך נראות כמו זונות במומבסה." המשכתי. "אחת לבנה, אחת שחורה, אחת צהובה, וכולן נגועות."

החיוך שלה נגוז. כולם פרצו בצחוק. פראן ישבה קפואה ושלחה אליי מבט שוטם במשך כמה שניות, ואז קמה ועזבה בתנועות הפגנתיות.

"לי, חתיכת חרא שכמוך," אמר פייר בצחוק. "אני תכננתי לזיין אותה."

"ענק, לי," התפתל כריסטיאן. "ענק. תזכיר לי לנסוע למומבסה. מאיפה הבאת את זה?"

"אני לא אוהב חכמולוגים כאלה." אמרתי.

"גם אני לא." הצהירה ג'ויס. גם היא חייכה עכשיו. "ואני הולכת לישון." היא קמה וניערה את החול ממכנסי השרוול שלה. "לילה טוב." אמרה, והלכה לכיוון המאהל.

"חלומות מתוקים, ג'ויס." קרא אדם אחריה.

 

כריסטיאן הגיע אלינו חודש או חודשיים לפני כן, בחיפוש אחרי אוצר טבוע שהוא היה בטוח שהסתתר איפשהו בשונית האלמוגים. לטענתו, הוא ראה מסמכים והיו לו הוכחות חד משמעיות שספינה שהובילה משלוח של זהב, תבלינים ושנהב שנבזזו לאורך חופי היבשת, טבעה באיזור המפרץ מול חופי אוקאלוס לפני הרבה שנים. המיקום המדוייק נותר בגדר תעלומה.

אני ופייר פגשנו אותו לראשונה באחת מנסיעות-האספקה השגרתיות אל הלודג' של הנרי. היינו עסוקים בהעמסת הציוד על הווידו-מייקר וקשירתו כדי שיעמוד בנסיעה הקופצנית דרך רכס-החוף. הנרי, הענק שחור-העור שניהל את הלודג', הופיע עם כריסטיאן. הנרי היה דמות ציורית מאוד במגבעת-הפנמה שלו ובאקדח התופי הענק שהשתלשל מחגורת-כדורים, כמו אקדוחן. כשקבוצות גדולות של תיירים היו מבקרות בלודג' הוא היה משלים את הופעתו במחרוזת של מה שנראה כמו טפרים של אריה, וסכין-חורש ענק שהיה מנופף באוויר מסביבו כמו להטוטן. התיירים אהבו להצטלם עם הנרי ולשמוע ממנו הרצאות על ההיסטוריה של האזור שסוע-המלחמות, הברחות נשק וציד בלתי חוקי. הנרי הציג בפנינו את כריסטיאן, שגרר איתו את ציוד הצלילה שלו, ושאל אם אנחנו מהחבר'ה שמפעילים את תחנת הניטור במפרץ אוקאלוס ואם אנחנו יכולים בבקשה לתת לו טרמפ.

הוא הופתע לשמוע שאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על אוצרות טבועים במפרץ. לא רציתי לאכזב אותו אז סיפרתי לו על דולף ועל שון, שנמצאים במפרץ כבר שנים וחייבים לדעת משהו על זה. כריסטיאן ראה שפייר לובש סרבל-מכונאים והבין מיד שהוא מטיס מטוסים קלים, ופייר התלהב כל כך לפגוש חבר לשיגעון-התעופה בחלק נידח זה של היבשת, שהחליט בו-במקום לאמץ את כריסטיאן בתור חבר ולהביא אותו איתנו אל החוף. כשעזבנו הנרי נופף לנו לשלום והוסיף קריצה ממזרית לעברי. אחרי הכול, הנרי התפרנס מחלומות על אוצרות אבודים בסגנון זה, ואת רוב חייו העביר בחיפושים דומים.

לאורך הדרך חזרה, פייר וכריסטיאן היו שקועים בשיחה נלהבת על מטוסים ותעופה ואווירונאוטיקה, עד שכריסטיאן שאל אם פייר יוכל אולי לסייע לו בחיפושים באמצעות ביצוע סיורים מהאוויר, מעל לשונית. רק אז הבנו שהוא חושב שיש לנו מטוס קל, כמו לתחנות ניטור אחרות, גדולות ומרכזיות יותר, כמו בטנזניה או בסרנגטי. זה גרם לפייר לפרוץ בצחוק.

"אתה חושב שיש לנו פייפר?"

"מה, לא?"

"מה פתאום! אתה לא שם לב באיזו גרוטאה אנחנו נוסעים? הבוס קורא לטנדר הזה 'ווידו מייקר', אתה יודע – יצרן האלמנות... אני חושב שאנחנו התחנה עם הכי פחות תקציב בכל מערך-השטח של ווילדרנס. וגם מהמעט שיש לנו, הרוב הולך על שוחד לפקידי המחוז בשביל שייתנו לנו להמשיך לעבוד."

"אבל... אתה מכונאי מוטס, לא?"

"גם עליו עבדו." אמרתי לכריסטיאן. מבט האכזבה שהתפשט על פניו היה קורע-לב. "ווילדרנס קורפוריישן העסיקו אותו בטעות בשביל לטפל בפייפרים שאין לנו פה. היית צריך לראות את הפרצוף שלו כשהוא הגיע אלינו וראה איך אנחנו עובדים..."

"אז עשו אותי טכנאי-קשר, במקום זה." השלים פייר.

אבל כריסטיאן סירב להתאכזב, ושום דבר לא דיכא את רוחו; לא התגובה המזלזלת והמבטלת של שון, שלא ניחן ברגישות לגבי חיפושי-אוצר רומנטיים, וגם לא הינד-הראש הציני של דולף והאזהרה החריפה מפני חיפושי-אוצרות באיזורים האלה.

"הנרי הכניס לך את זה לראש?" שאל דולף. "תשמע לי, ילד. ההנרי הזה נלחם בצד המפסיד של מלחמת האזרחים, ולפני זה הבריח נשק לקבוצות הגרילה מעבר הגבול ואז הפך את עורו ועזר לממשלה לצוד אותם כמו חיות, ולפני זה נלחם עם לגיון הזרים באלג'יר ובהודו-סין, ועם צ'ה-גווארה, ואלוהים יודע איפה עוד, ואם תחפש מספיק אחורה בטח תראה אותו נלחם יחד עם שאקה-זולו."

"אבל הנרי לא אמר לי כלום חוץ מלהפנות אותי אליך." התעקש כריסטיאן. "אני בסך הכול מבקש לעבור על המפות שלך, לעשות כמה צלילות..."

"אתה לא צריך לבקש, ילד, אני לא החוק פה, וכל עוד אתה מתאם איתי את הפעילות שלך ולא פוגע באקולוגיה התת-מימית אתה מוזמן לעשות מה שבא לך. רק אל תבוא אליי בטענות אחר כך."

"למה אתה חושב שהנרי הסית אותו?"שאלתי את דולף אחר כך. דולף נאנח. "הנרי הזה, הוא לא מסוגל סתם לנהל את הלודג' שלו בשקט ותמיד דוחף למבקרים שלו סיפורים."

"אולי זה מה שהם מצפים ממנו."

"אולי. ואולי הוא כל כך אוהב מטרות אבודות, שהוא חייב להתעקש להחזיק אותן בסביבה, חיות ובועטות."

 

באותו לילה החלטתי לישון באוהל-המעבדה. חששתי מאיזו פעולת נקם ילדותית מצד החבר'ה של שון – אולי ינסו להפיל לנו את אחד האוהלים או לגנוב משהו. הבחור גלוח-הראש שרבתי איתו נראה כמו טיפוס פראי ואי אפשר היה לצפות את תגובותיו.

התעוררתי באמצע הלילה כשמישהו הסיט את יריעת האוהל ונכנס. "אתה ישן?" שאל קולה של ג'ויס.

"לא." שיקרתי. נאבקתי להשתחרר משק-השינה והדלקתי את הנורה החשמלית.

"אני מצטערת." לחשה ג'ויס. "אני לא יכולה לישון. רציתי לדבר עם מישהו."

"את תמיד יכולה לדבר איתי." אמרתי בגולמניות.

היא התיישבה על מיטת השדה של אדם, שהעדיף לנצל את לילות הקיץ הלוהטים כדי לישון על החוף.

"למה אתה חושב שהוא עשה את זה?"

"מי?"

"הבחור הגבוה היום. הגולש. זה שהיכית."

"הם רצו את השריון של הצב. יש כאלה שאוהבים טבע ויודעים להעריך אותו, ויש כאלה שלא. זה כמו שיש כאלה שלא מסוגלים לאכול בשר, ויש כאלה שכן."

"אבל הוא חיפש סיבות לריב, בכוח. הוא ניסה להכות אותך. למרות שלא עשינו לו כלום."

"האמת שאדם היה קצת בוטה."

"אבל לא ברצינות. לא מרוע."

חשבתי על זה קצת. "יש אנשים רעים."

"אני שמחה שאמרת את מה שאמרת לבחורה ההיא. זאת שהייתה עם פייר. היא הייתה מגעילה לכריסטיאן." היא צחקקה. "למרות שבאמת יכולת להיות קצת פחות גס."

"תראי, ג'ויס... אני לא חושב שכריסטיאן נעלב ברצינות. כלומר, היא אולי לא הייתה נחמדה, אבל אנשים אומרים דברים כאלה בצחוק. בשביל לחפש נושא לשיחה. זה לא מרוע-לב."

"אבל זה כל-כך חשוב לו. לכריסטיאן, אני מתכוונת. אתה צריך פעם לבוא לראות אותו כשהוא צולל, כשהוא עובר על המפות ומנסה למצוא את האוצר שלו. זה כמו פייר, כשהוא מדבר על החלום שלו להיות טייס. לא צריך לפגוע במישהו דווקא דרך הדבר שהוא הכי אוהב."

"אני לא בטוח שאני מבין." אמרתי.

כנראה שאני סתם מדברת שטויות. לפעמים אני רגישה יותר מדי."

"רוצה להישאר לישון כאן?" העזתי לשאול.

"תודה. לא רציתי להפריע לך. פשוט לא בא לי להיות לבד עכשיו."

"גם לי לא."

שכבתי בלי לזוז בשק השינה שלי כמעט עד הבוקר, מאזין לנשימותיה הקצובות ולא מעז להירדם.

 

* * *

 

אבל היא כן רצתה להיות לבד לאחר מכן, ובימים שאחרי הסיפור עם הצב קשה היה לדבר אליה. המלנכוליה שלה החריפה והיא לא רצתה לדבר הרבה. מדי פעם הייתה נוסעת לסיורים עם אדם וגם אליו לא דיברה הרבה. הוא האשים בזה את הקללות שנפלטות לו כל הזמן, ונשבע להיגמל, ולא הצליח להציג אפילו התקדמות סימבולית. כשהייתה הולכת לשחות הייתי משגיח עליה מרחוק או מבקש מכריסטיאן שיתלווה אליה, משום שהזרמים במפרץ היו בלתי צפויים לפעמים ויכלו לסחוף אותך אל מתחת לפני המים.

בוקר אחד קמתי מוקדם וטיפסתי על הרכס בשביל למלא דו"ח מעקב לגבי הנשרים שקיננו שם. זה לקח לי כמה שעות. כשירדתי בחזרה לתחנת הניטור חיפשתי את אדם בשביל לנסוע ללודג' להביא אספקה, ואז ראיתי את פייר מתקרב בריצה לאורך החוף.

"לי!"הוא צעק, "יש לך באוהל ערכת עזרה ראשונה?"

ראיתי מהבעת פניו שמשהו נורא קרה. מיד חשבתי על ג'ויס.

"מה קרה לה?" צעקתי.

"מי? לה?"

"ג'ויס! מה קרה? מה היא עשתה?"

"על מה אתה מדבר?שום דבר לא קרה לג'ויס. זה כריסטיאן."

מסתבר שהחששות שלי מפני פעולת-תגמול היו מוצדקים. כריסטיאן יצא לערוך אחת מהצלילות שלו עם גלאי מתכות בחלק הרחוק של החוף. כשהוא יצא מהמים חיכו לו החבר'ה מפרשת הצב: זכר-אלפא והחבר שלו, הנמוך עם הבנדנה, וכנראה עוד כמה. הוא לא רצה לפרט ואנחנו לא רצינו לחקור, אבל הפנס הגדול על העין שלו דיבר בעד עצמו.

 "פאק איט!" צעק אדם והתהלך על החול הלוך חזור. "בני זונות, בני זונות מחורבנים. לי, אני ואתה הולכים לשם לשבור להם את כל העצמות."

"אדם, תירגע בבקשה." אמר פייר בפיכחון. "תחשוב בהיגיון. תשאיר לדולף לטפל בזה."

"פא..."

"ותפסיק לקלל." פייר מרח בזהירות איזו משחה על הפנס של כריסטיאן. ג'ויס התנשפה בכבדות.

"למה הם עשו את זה?" היא שאלה. "למה?"

"כי הם חיות, לא בני אדם, והם לא צריכים סיבה!" התיז אדם. "והבני-זונות ישלמו על זה. אני מבטיח לכם אישית." התקרבתי ולחשתי לו "אדם, למען השם, תפסיק עם זה."

"אתה מתכוון לעבור על זה בשתיקה?" שאל אדם בזעם. "אתה?"

"תסתכל על ג'ויס. אתה לא רואה שזה מטריד אותה?"

ג'ויס עמדה ללא תנועה ומבטה שוטט בקדחתנות מפייר, לפניו של כריסטיאן המסכן, אליי. היא התנשפה בכבדות. לא היה לי ספק שהיא עומדת לחטוף איזשהו סוג של התקף.

"מה הוא עשה להם? למה?" קולה רעד.

"שום דבר. יצאתי מהמים, ניגשתי אליהם להגיד שלום..."אמר כריסטיאן בשקט.

"פשוט החטיפו לך?" שאל פייר.

"הם אמרו משהו על זה שאנחנו הזמנו את זה. דיברו על העובדים של ווילדרנס..."

"הם רצו לסגור חשבון על המכות שהם חטפו מלי, אבל לא היו להם ביצים לבוא ולעשות את זה כמו שצריך." אמר אדם. "נבלות, מושתנים קטנים בלי כבוד. מילא אם היו קופצים עליי, או על לי, או על דולף, אבל כריסטיאן שבכלל לא עובד אצלנו ולא עשה להם שום דבר..."

"לא עשינו להם שום דבר רע." אמרה ג'ויס. "אף פעם." הרגשתי שהיא מנסה לבטא משהו שהיא בעצמה לא יכלה לנסח. כמה חסר טעם ולא-צודק היה כל זה, כמה זה חורה למי שלרוע מזלו ניחן באותה רגישות ותחושת-צדק חסרת-פשרות.

 

נסענו למחנה של שון. דולף רתח. הוא הזכיר לשון שהוא עושה לו טובה שהוא ממשיך להפעיל פה את העסק שלו, שאם יקרה פה משהו אז זה הוא, דולף, שיצטרך לתת דין וחשבון לממונים עליו ב'ווילדרנס' ולרשויות, ושהוא לא מוכן שיקרו פה דברים כאלה, ושהוא רוצה שמישהו ישלם. שון טען שהחבר'ה שלו אומרים שזה לא הם, ושאנחנו מאשימים אותם בלי הוכחה, ובכל מקרה הבחור שנפגע הוא לא מהעובדים של דולף והוא, שון, לא יכול וגם לא צריך לקחת אחריות על כל שטות שהמטיילים ששורצים על החוף עושים. דולף התחיל לצעוק, מעולם לא שמעתי אותו צועק אחרי או לפני הפעם הזאת, והתחיל לצייר תרחישים בסגנון 'בעל זבוב'. שון ניסה להרגיע אותו. אדם חזר מספר פעמים על צירוף המילים החביב עליו. את הזכר-אלפא והחברים שלו לא ניתן היה לראות בשום מקום. בסופו של דבר הגענו להבנה הדדית: כולם כועסים מאוד על כולם ואף אחד לא יכול לחשוב על משהו לעשות בקשר לזה. כשחזרנו כריסטיאן היה מאוד נבוך וביקש להפסיק לעשות מזה כזה עניין, הוא בסך הכול חטף אגרוף אחד בינוני וזה לא סוף העולם.

 

בימים שבאו לאחר מכן, הדיכאון של ג'ויס החמיר. היא הפסיקה כמעט לדבר. הייתה נשארת ערה במשך ימים רצופים ואחר כך ישנה יממה שלמה, לבדה על החוף. כמעט לא אכלה. התחילה לעשן את הסיגריות האירופאיות החריפות של כריסטיאן בקצב של שתי קופסאות ליום, וביום שלמחרת הייתה משתעלת בלי הפסקה ומטיפה לכולם להפסיק לעשן. בערבים, כשהיינו מדליקים את המדורה, לא יכולנו למצוא אותה בשביל שתבוא לשבת איתנו. את רוב זמנה היא בילתה בשיטוט על החוף והתבוננות בגלים.  פעם אחת ראיתי אותה מבצעת את הטקס שבו היא הייתה עומדת ללא תנועה, בעיניים עצומות, ונותנת למי הגאות להציף את קרסוליה ואת ברכיה; אלא שפתאום היא התחילה ללכת מתוך טראנס, כמו סהרורית, בקו ישר אל תוך הגלים, כאילו בכוונתה להמשיך לצעוד עד לקצה האוקיינוס. אני זוכר ששמטתי את המבחנה עם דגימת-האצות שבה התעסקתי באותו רגע, צעקתי משהו ורצתי לעברה, ואדם שהיה לידי רץ בעקבותיי, ועד שהגענו לשפת המים היא כבר הייתה עמוק במי המפרץ והגלים ליחכו את צווארה. צעקתי שוב והיא נראתה כאילו התעוררה מחלום, והביטה בחזרה אליי ואז שוב אל מעמקי הים ושוב אליי; ובמשך זמן שנראה כנצח הרגשתי כאילו אני לא זז בתוך המים ולא מצליח להתקרב אליה וזה היה כמו חלום רע. ואז היא התחילה ללכת בחזרה אלינו, ראשה שמוט ומובס. רציתי לחבק אותה אבל היא לא נתנה לי לגעת בה. אדם נשך את שפתיו.

 

"בוס," אמרתי לדולף, "אתה חייב להגיד לי מה לעשות."

"אני ביולוג, לי. לא פסיכיאטר."

"אני חושב שיש לה דיכאון קליני."

"נו שיט." הוא הניד בראשו בעייפות. "בשביל זה לא צריך להיות פסיכיאטר."

"מה עושים?"

"לי, הסיבה שאני עובד עם צורות חיים כאלה – " הוא הרים לגובה הפנים את צלוחית הדגימות שהחזיק ביד אחת, ואת התמונות שעקבו אחרי הקורמוראנים ביד השנייה – "היא שאני לא רוצה, לא יכול ולא צריך לעבוד עם בני אדם. אל תשאל אותי מה עושים. תשאל את עצמך מה עושים. ממילא, אתה היחיד שיכול לפתור את זה."

"מה זאת אומרת?"

"אתה אוהב אותה, לא?"

 

בלודג'  היה רופא. ביקשתי מג'ויס להתלוות אליי, בתואנה שאני צריך מישהו שיתרגם לי מצרפתית איזה טופס הזמנה; היא משכה בכתפיה ולא אמרה דבר. נסענו בשתיקה עד ללודג'. כשהגענו לשם, מילאה את המקום קבוצה של מטיילים באיזה ספארי מאורגן לאורך החוף; קבוצות כאלה מאוד אהבו לעבור אצל הנרי כדי לספר אחר כך שהיה להם הכבוד לפגוש צייד-גולגלות אמיתי, שנלחם בלוחמי הגרילה ובאוכלי-אדם וצד אריות בידיו החשופות. כשנכנסתי לאולם הקבלה של הלודג' הוא בדיוק העביר להם הרצאה באולם האוכל. מי שכן היה שם זה איזה סניטר, כושי נמוך עם שיניים כמו זונות במומבסה, שנראה יותר כמו רופא אליל ואחרי האזנה ארוכה להסברים הבלתי-מדעיים שלי - הסכים בטובו לקחת דגימת דם.

 

כשיצאתי החוצה ראיתי את ג'ויס יושבת על מכסה המנוע של הטנדר. את הרגע הזה אני זוכר, והוא חרוט בדמיוני בבהירות רבה ממש כמו הציור הזה שמולו אני ואדם עומדים עכשיו, בגלריית האמנות הזו בניו-יורק. אני זוכר שזה היה יום חם מאוד, והשמש כבר התחילה להתקרב למטה ומשב פתאומי של רוח-ים אפף אותנו. היא ישבה על מכסה המנוע, רגליה מקופלות תחתיה; דמות דקיקה ועדינה בתוך הגסות המאובקת של כל מה שהקיף אותה, והשיער הנחושתי שלה התרומם ברוח. היא ישבה בגבה אליי ופניה היו מופנים לעבר רכס-החוף המצוקי שמאחוריו היה מפרץ אוקאלוס, והים.

ואז שמעתי קריאה. זוג מבוגר, כנראה בעל ואישה, שללא ספק נמנו על קבוצת המטיילים שבאה לפגוש את הנרי – עמדו על מרפסת-העץ שבחזית הלודג'. שניהם היו גבוהים וחטובים, בריאים-למראה, מן הסתם צעירים לגילם. פניו של הגבר היו נחושות מאוד, עם עיניים חודרות, תווים חדים, קמטים של שמש ורוח, ושיערו היה כמעט באותו גוון נחושתי של ג'ויס אבל דהוי יותר ומאפיר פה ושם. האישה לבשה שמלה כחולה, ושיערה היה בהיר מעט יותר, לא התנוצץ כמו אש אלא כמו קרני השמש בבוקר מעל המים של השונית. האישה הייתה זו שהשמיעה את הקריאה; היא עמדה על המרפסת והביטה לעבר ג'ויס וידה האחת קפאה על פיה, בהפתעה או אפילו תדהמה. היא אמרה משהו בשקט לבן-זוגה והוא שלח מבט ספקני לעבר ג'ויס. לא יכולתי להבין מה הם רוצים.

שניהם ירדו מהמרפסת אל מגרש החנייה, צעדו לעבר הווידו-מייקר ונעצרו מול ג'ויס. במשך כמה שניות שלושתם החליפו מבטים בשתיקה, ונראה היה כאילו בדרך מופלאה כלשהי, המחשבות עוברות ביניהם בלי מילים; ואז האישה חייכה חיוך של עצב, שלחה יד וליטפה את לחיה של ג'ויס, ואמרה משפט בשפה שמעולם לא שמעתי דומה לה. היא נצמדה לבעלה, שהחווה בידו לעבר ג'ויס תנועת-פרידה שנראתה טקסית מאוד אך בלתי מובנת לגמרי. ואז שניהם פנו בחזרה ללודג', ולא הביטו לעברנו עד שנעלמו בפנים.

"מה זה היה?" שאלתי את ג'ויס.

"לא יודעת." אמרה לי, ועיניה היו מכווצות בהרהור.

"את מכירה אותם?"

היא לא ענתה.

"מה היא אמרה לך? באיזה שפה זה היה?"

"אני לא יודעת, לי." ענתה בפשטות. "סיימת פה?"

"כן..."

"אז בוא נחזור."

הנרי סיים את ההרצאה שלו ויצא בדיוק כשהתרחקנו משם, ובראי ראיתי אותו מנופף לשלום כהרגלו. ושוב הוא קרץ לי.

 

* * *

 

כעבור כמה ימים – אולי למחרת, אולי כעבור שבוע, הכול היה כל כך הזוי והיום והלילה התערבבו אצלי בחוסר-משמעות – ראיתי את השמש זורחת מעל עמדת התצפית שלי על הצוק וקמתי לכבות את המדורה. הגלים התנפצו למטה כנגד קיר-המצוק. היו חסרות לי עכשיו הנובלס שלי. ידעתי שהימים פה ספורים.

בעטתי חול על שרידי המדורה והתחלתי לרדת מהצוק כשראיתי דמות עומדת על קטע הרכס הצר-כלהב שהזדקר במצוק תלול מעל הים. קווי-המתאר הדקים, התנועות החינניות, ומעל לכל הילת האור הנחושתי בשמש המפציעה; ג'ויס פרשה את ידיה לצדדים, התמתחה, ונשמה עמוק-עמוק את אוויר הים, ועמדתי מספיק קרוב אליה בשביל לראות את הרוח עוברת דרך תלתלי-הנחושת שלה, הנוצצים כאש, אבל איכשהו – גם לא מספיק קרוב כדי להגיע אליה בזמן או כדי שצעקותיי יישמעו, ואולי לא ממש צעקתי אלא רק בתוך ראשי. רק הייתי שם, כמו תפאורה, רץ ומחליק על צלע-הגבעה הסלעית, שומט את התרמיל שלי ונותן לו להתגלגל למטה, יודע באופן כלשהו שנגזר עליי לא להגיע בזמן.

בקלילות ובגמישות היא זינקה אל חלל האוויר, משתהה בו לשנייה אחת קפואה, ואז חוצה אותו כלפי מטה כמו אחד השלדגים, היודע בדיוק את יעדו ואת שבריר-השנייה שבו יתפוס אותו, ובפיתול זעיר של כנפיו יגלוש מילימטרים מעל פני הים וינסוק בחזרה; אלא שג'ויס לא הייתה שלדג, והנסיכה מאטלנטיס נבלעה לנצח בין הגלים.

 

* * *

 

בניו-יורק היה סוף החורף, והשלג המזוהם על המדרכות הפשיר לאיטו וזרם אל הביבים. אני ואדם יצאנו מהגלריה לרחוב האפור. הרוח הייתה מקפיאה. הלכנו קצת לאורך הרחוב. אדם התעניין כמה זמן אני נשאר בעיר והציע שניפגש לארוחת ערב. אמרתי לו שאני חייב לטוס בערב היום שאחרי כן. הוא התאכזב. רק מאוחר יותר כשחזרתי למלון שלי, הבנתי מה הוא זומם.

התקשרתי לארץ והודעתי שאני חייב להישאר עוד יום אחד, שאני לא מוכן לעזוב לפני שהכול יהיה חתום וסגור, שלא יוכלו לטעון אחר כך שלא היה לנו ייצוג הולם בעיסקה, שטויות כאלה. אחר כך התקשרתי לאדם. הכרחתי אותו להבטיח לי שלא יעשה כלום עד שאנחנו לא נפגשים עוד פעם ומדברים על זה. "אדם, תקשיב לי שנייה," אמרתי לו, "אתה לא יכול לטוס לאוקאלוס! תחשוב על זה לרגע אחד. אתה לא קורא עיתונים? אתה יודע איזה מין ממשלה יש שם היום? ואתה אמריקאי. אתה לא יכול פשוט לעלות על מטוס ולנסוע לשם, יצטרכו לשלוח את המארינס להחזיר את מה שיישאר ממך!"

תשובתו הייתה לא לגמרי בלתי צפויה: "פאק איט!!" עד שהטלפון כמעט נורה לי מהיד. אדם אמר שהוא חייב לדעת. הוא הזכיר לי שאף פעם לא מצאו את ג'ויס, עד היום, וטען שהציור הזה טורף את כל הקלפים ושהוא חייב לדעת את האמת. ניסיתי להסביר לו שלא יכול להיות לנו שום מושג, גם לא עם כל הקשרים שעוד נשארו לדולף בווילדרנס, אם באמת מצאו משהו או לא. בטח ובטח לא אחרי שהשלטון התחלף שוב בעוד מהפכה צבאית עקובה-מדם. הצבעתי על חוסר הסבירות של האלטרנטיבה - שהיא שרדה את הקפיצה מהצוק בגובה עשרות מטרים, מול העיניים שלי, הצליחה לשחות מתחת פני המים מבלי לנשום והחליטה לברוח ולהיעלם לנו. הזכרתי לו את כל הזרמים התת-קרקעיים במפרץ, איך אנחנו בעצמנו עזרנו למדוד אותם, ומקרים דומים של אנשים שנעלמו במים ולא צפו יותר. עמדתי להתחיל לדבר על כרישים. ואז קרה לי משהו שלא קרה לי מזמן. התחלתי לבכות. לא יכולתי לומר יותר כלום, הגרון שלי פשוט נחסם, החזה התפוצץ. בשלב הזה גם אדם נשבר. "אני חושב שהיא עושה לנו מבחן, לי." הוא אמר בקול שבור. "היא מחכה שנבוא אחריה. אתה לא מבין? זה מתאים לה, זה פשוט היא." לא יכולתי להמשיך להתווכח איתו משום שיותר מכל דבר אחר, הייתי רוצה גם להיות מסוגל לחשוב כך. אבל כנראה שמשהו אצלי התקלקל ונשבר.

אדם ניסה, אבל הוא עשה את הכול עקום – התקשר למעסיקים שלנו לשעבר בווילדרנס קורפוריישן וביקש מהם לארגן לו אשרת-כניסה, והודיע להם שאם זה לא יצליח הוא יגנוב את הגבול ברגל. שרף את עצמו כבר בתחילת המבצע החשאי שלו. הם ראו בו איזשהו סוג של מטורף יציב או סתם טיפש-לילה, ורק הודות לכך הסתפקו בשיחת-אזהרה עם האף-בי-איי ולא עצרו אותו.

"כנראה שצדקת." הוא אמר לי בשיחת טלפון אחרי כן. "אבל שתדע לך שאני עדיין מתכוון לנסות לאתר את הצייר, המילוש סברסקי הזה."

"פאק איט." אמרתי לו. והוא צחק.

אני חושב שהוא, יותר מכולנו, מילא את חובתו כלפי הנסיכה מאטלנטיס.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות לאבי / 7/4/2007 [ מס' תגובות : 1]
    תודה / אבי יאיר 7/4/2007
  פתח תגובות סופר של ממש! / גלי צבי-ויס 8/4/2007 [ מס' תגובות : 2]
    יש לי רגשות מעורבים לגבי הסיפור הזה / אבי יאיר 8/4/2007
    זה בהחלט מה שעושה סיפור הרפתקאות. / גלי צבי-ויס 8/4/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית