אדמה רעדה, קולות נפץ לא פסקו לרגע, מרלן קפצה ממיטתה, הציצה דרך החלון.
חורשה ליד הבית אחוזת אש הטילה עלייה איימה.
דלת נפתחה ואישה ענקית, שמרלן נהגה לקרא לה, שטרזן, נעצה בה מבט בוחן.
מבטה התמקד על בטן קטנה וטיפה תפוחה של נערה.
דמעות החלו זולגות על לחיי ארגמן של האישה המוזרה.
היא החלה למלמל משהו בגרמנית, עזבה במהירות את החדר וחזרה כעבור כמה דקות
ובידיה צרור קטן, עטוף במטפחת צחורה ודקיקה.
היא ניגשה למרלן, ליטפה את ביטנה, דחפה לידיה את הצרור, ממשיכה למלמל.
מרלן שאלה אותה בגרמנית "מה זה".
אישה נדהמה לשמוע נערה פולנית דוברת את שפתה, הפסיקה למלמל ועכשיו
בקול מתכתי ירתה כמה משפטים כחושים.
"בצרור זה יש יהלומים ששווים המון".
"שמרי עליהם בשביל הילד".
"עכשיו תברחי, מהר".
סובבה את גבה ונעלמה. מעולם מרלן לא ראתה אותה יותר.
להבות אש אחזו כבר בעצים סמוכים לבית.
נערה אספה את בגדיה ויצאה החוצה.
היא החלה להתרחק מהאש בריצה.
לאחר כחצי שעה, נתקלה בשיירת אנשים תשושים.
רובם נשים וילדים.
בחנה אותם בזהירות, מחפשת ביניהם יהודים.
זה היה בליל אנושי מרוט, בגדים מרופטים על שלדים מזדחלים לשום מקום.
לא נותרה בידיה בררה, אלה להמשיך עם השיירה.
כעבור שעה של זחילה מתישה, רעבה וצמאה, התיישבה לה לנוח, כמו כולם, לצדי הדרך.
רק עכשיו היה לה זמן לעכל את המתרחש.
לאורך כל הדרך היא לא ראתה נאצי אחד וזו הייתה בשורה משמחת.
השאר נראה חסר תקווה לחלוטין.
כביש הפך להיות עיסה בוצית, שדות וחורשות שרופות, בתים חרוכים פה ושם וקור, קור, קור.
יד כבדה נחתה על כתפה.
היא סובבה את ראשה.
זיפים של יומיים, שלושה הצליחו לטשטש מעט את זהותו.
אך בכל זאת הוא בלט כאן בגופו החסון.
היא לא פחדה יותר ממנו, הוא זה שהיה עכשיו נתון לחסדיה.
הם הביטו אחד בשני.
שנאה שאגרה מאז אותו לילה שמשפחתה חוסלה, ליל האונס ולאורך אינספור לילות של התעללות,
פרצה מנפשה בזעקה.
"הרגו את הנאצי".
היא חזרה וזעקה את אותן המילים ללא הפסקה.
הצביע אליו והמשיכה לזעוק.
עשרות ידיים נשלפו אליו. הם הפילו אותו ארצה, קרעו את בגדיו, רמסו את גופו ברגליהם,
סקלו באבנים.
הוא לא פצע את פיו.
עכשיו גופו הרצוץ, זב דם, ללא רוח חיים היה מונח לרגליה.
היא התכופפה, חיפשה בבגדיו.
פנקס מוכר היה עטוף היטב.
מרלן קרעה ממנו את העטיפה והחלה מדפדפת בו.
רישומים של גופה הערום.
אנשים נעצו בה עיניים, היא דחפה את הפנקס מתחת לבגדיה.
המון התפזר לו בשקט.
כעבור כמה דקות ניגשה אל מרלן אישה גבוהה, שדופה, שחורת שיער, ירוקת עיניים,
בלבוש עירוני, בלוי אך נקי והושיטה לה פרוסת לחם וכד קטן של מים.
