סיפורים

ארון שלדים של גברת שטרזנקראוס - פרק 10

מבטה של שירי שוטט בין רן, מרלן וציור העומד על הכן.

רק עכשיו היא שמה לב שרגלה דורכת על פנקס בכריכת עור חומה שידעה זמנים

טובים יותר.

היא התכופפה להרים אותו, אך רן הקדים אותה.

 

הוא לבש בקור רוח את מכנסיו ותחב את הפנקס מאחורי החגורה.

"אין רגע דל", חשבה לעצמה.

שירה התיישבה על המיטה, מתבוננת באימה, המושכת במבוכה את שמלתה

על גופה הערום.

 

      -   "מרלן, מה את עושה כאן?"

           "רן, מה הולך כאן, ריבונו של עולם?"

           "איך שכנעת את מרלן לבוא לדגמן לך, כבר לא מספיק לך מלאי דוגמניות הערום

             שצברת לך".

           "ממתי אתה מצייר ללא בגדים?" – שירי ניסתה לחייך ולייצב את קולה.

       -   "תסתמי", פקד עליה רן.

       -   "אז אולי תחזיר לי את הפנקס שלי, הוא בטח נפל לי מהתיק, ואז אסתלק"

-        "פנקס שלך? מה את סחה, ממתי הוא שלך?"

 

שירי הביטה בו במבוכה, מהססת, פתחה את תיק קש הענק שלה ושלפה ממנו פנקס חום

שהיה דומה כשתי טיפות מים לזה שלפני רגע רן תחב לתוך מכנסיו.

-        "באתי להביא לך אותו, כנראה מצאתי בדיוק את מה שרצית".

היא הושיטה לו את פנקסה.

ידיו רעדו.

זה היה אוסף רישומים של אישה גדולה, בלבוש צעקני, דומה לזה שנהגה ללבוש מרלן.

אישה באיפור כבד. שפתיים בשרניות מרוחות ליפסטיק אדום.

כל אחד מהרישומים היה חתום בתאריך.

אותה האישה, באותו הלבוש, בפוזות שונות.

בכל רישום חושפת חלק אחר מגופה הדשן.

ברישום אחרון, זה היה פלג גופה העליון. לא היה ספק, שכאן היא בהריון.

רישום זה היה חתום ע"י פון קראוז במילה אחת -

"לאהובתי".

רן פתח את עיניו לרווחה,

הפנים האילה.....

"זה לא ייתכן"!

הוא השמיע צרור קללות, חפן את פניו, התיישב על ריצפת החדר.

חוזר על הקללות ועל מילות הכחשה.

כל עולמו חרב עליו.

 

היה דמיון שלא השאיר ספק בין תווי פניו לתווי פנים של אישה,

שדמותה היה רשום בפנקסה של ידידתו.

שירי, פזורת שיער, מבוהלת, מממלה, "חיפשתי אותך, לאחר שגיליתי את הדמיון ביניכם".

"מצאתי אותו בארכיון של אוניברסיטה."

מרלן ניגשה לרן, מביטה בתדהמה ברישום שבידו ומגלה בו את שטראוזן.

היא לא הצליחה לנתק את מבטה מהרישום.

רק עכשיו הבחינה בדמיון בן אישה שהצילה את חייה וחיי בתה, לתווי פנים של רן.

דמעות פרצו מעינייה, היא קפאה במקומה.

רן ושירי נעצו בה את עיניהם.

"את הכרת אותה?" – הזעקה בשני קולות הדהדה בחדר.

מרלן לא ענתה, דמעות לא פסקו לזלוג על לחייה.

 

"רן, אני ידידתך, דבר לא ישנה את זה."

היא ניגשה אליו, נישקה לו על מצחו, כפי שנהגה לעשות מאז שהכירו

בקמפוס של אוניברסיטה.

הם המשיכו להיפגש יום, יום, לאחר ששירי סידרה לו עבודה במלצרות בבית קפה הקטן.

זו הייתה יותר מידידות.

ממבט הראשון, הם חשו מין קרבת דם,

משהו עז.

שירי מצאה בו ידיד נפש.

לו הייתה מספרת כל מה שלא יכלה לספר למרלן.

לא היה בדעתה לוותר על ידידתו עכשיו. לעולם לא!

  

תגובות