סיפורים

בן השכנים וכיסא שיכול לעוף

זה מוזר, מוזר כמה שאתה מחכה להשתחרר, מודיע לכולם שתעשה אלף ואחד דברים, תעבוד, תיסע, תטוס, תלך, תחזור ותלך שוב.

ואז יש נפילת מתח, ואתה מוצא את עצמך יושב כל היום על התחת ומתגעגע לימים בהם לבשת רק ירוק, ולא כי זה הצבע האהוב עלייך, שמרת ,ולא עבור שכר מינימום, דיברת אחרת, ישנת אחרת, חיית אחרת , היית אחרת. אז היה מי שיגרור אותך, יגיד לך מה לעשות, שיבחר בשבילך.

אתה מתחיל לתהות, אם אי פעם תצליח לבחור, עכשיו כשבפעם הראשונה זכות הבחירה היא שלך.

ימים הפכו לשבועות שבועות לחודשים והחודשים נאספו אחד לשני.

בחרתי. בחרתי שלא לבחור.

 

"תגרד את התחת שלך מהספה ותרד לעזור לנו להעלות קניות הביתה" שמעתי את הקול של אבא שלי צועק באינטרקום.

ירדתי למטה, זורק מבט על ערימת ארגזים וקרטונים ריקים בדירה הסמוכה שהייתה כנראה שייכת לשכנים החדשים שעברו לבנין לפני שבוע. חשבתי לעצמי שעוד לא יצא לי להיתקל בהם. בעצם איך הייתי אמור? כמעט שלא יצאתי מהבית.

 

"תראה איך אתה נראה" אמר לי אבי בזמן שהעמסתי שקיות של אוכל מפתח המעלית לתוך הדירה "לא מגולח, לא מסופר, בפיג'מה בצהרי היום. כמה זמן את לובש את הגופייה הזאת?"

"לא יודע" זה היה היום השלישי שלה.

"לא יודע? תתאפס כבר! אתה יושב בבית כבר שבעה חודשים ולא עושה כלום!"

"די כבר"  צעקתי, מפיל שקית עם קרטון ביצים שהשמיע קול שבירה "תפסיק לדבר אליי כמו לאיזה נכה!"

ובאותו הרגע יצא הבן של השכנים החדשים מהדירה הסמוכה.

אבל אולי יצא זו לא הגדרה מדויקת, כי למעשה הוא התגלגל על כיסא גלגלים לתוך המעלית זורק "שלום" קצר לעברנו.

"שלום" ענינו לו עוקבים אחרי מסלול נסיעתו למעלית כמו צופים במכונית מרוץ בדרבי.

"אתה יכול לעזוב את הדלת , תודה" רק אז שמתי לב שפתחתי לו את דלת המעלית והמשכתי להחזיק אותה לאחר שהוא כבר נכנס.

עזבתי את הדלת, המעלית ירדה. אמא שלי סיננה ברקע משהו בסגנון "תגיד לו שילך לקנות ביצים", ואבי ממש לחש  חזרה משהו בסגנון "קודם שימצא את שלו".

"הוא" אמר אבי לפני שנכנס הביתה "נכה, אתה פשוט פרזיט"

באותו היום משום מה התמונה שלו מתגלגל לתוך המעלית בזמן שאני מחזיק לו את הדלת לא יצאה לי מהראש.

 

את אותו היום ביליתי בצורה אופיינית לחלוטין מול הטלוויזיה ואחרי כמה שעות החלטתי לתפוס תנומה, מפליא עד כמה שזה מעייף לא לעשות דבר.

לפני שהספקתי להגיע לחדר, שמעתי קול מוזר של קרקוש מתכות מחוץ לבית.

חזרתי לסלון והסתכלתי בעינית דלת הכניסה. ראיתי זוג רגליים וזוג גלגלים מבצבצות מחוץ לדלת המעלית. זה היה בן השכנים שחזר.

כדי להצליח לצאת החוצה הוא התקדם כמה סנטימטרים כל פעם דוחף את דלת המעלית ונותן לה לחזור ולהיטרק בגלגל של כיסא הגלגלים.

שמתי את ידי על ידית הכניסה ועצרתי לרגע, האם זה יהיה מביך אם אעשה את זה פעם שנייה באותו היום?

יצאתי החוצה.

"חכה רגע אני אעזור.." אבל גילתי שהוא כבר סיים למשוך את עצמו ואני יצאתי בדיוק כדי לראות אותו מתגלגל באלגנטיות נותן לדלת המעלית להיסגר במלואה.

"תעזור לי במה?" אמר לי בן השכנים בחיוך והוסיף " כבר עזרת לי פעם אחת היום, אני אתחיל לחשוב שלקומה הזאת יש "דורמן" אישי"

הסתכלתי עליו, הוא נראה בן גילי, אולי בכמה שנים יותר מבוגר. למרות שישב אפשר היה לראות שהוא בחור גבוה,שרירי, פנים נאות מאד, חיוך טבעי שכמו מוטבע בתווי פניו. משום מה הוא היה מיוזע כולו.

"למה אתה מזיע?" שאלתי בטמטום.

"איפה כתוב שנכים לא יכולים להזיע או לפתוח דלת של מעלית לבד?"

נבכתי מהשאלה שלו והסתכלתי הצידה.

"לא התכוונתי לזה ככה , פשוט רציתי לעזור, אני לא יודע..."

"תרגע ,אני צוחק איתך, המחווה עצמה התקבלה בברכה ,אני גבי דרך אגב" הושיט את ידו בן השכנים שכעת הפך להיות "גבי".

"דרור" לחצתי את ידו בחיוך נושף קצת אוויר, מרגיש פחות ופחות מטומטם מרגע לרגע.

"אימון כדורסל"

"מה אימון כדורסל?"

"הסיבה שאני מזיע" הוא צחק "אימון כדורסל, בקבוצה שמשחקת בליגה לבעלי נכויות, ליגה לחובבנים. יש גם ליגה מקצועית, זה לא בדיוק משודר בערוץ חמש פלוס אבל זה קיים..."

הוא שיחק כדורסל, הוא חייך כל הזמן והוא לא היה צריך את העזרה שלי כדי לצאת ולהיכנס למעליות.

הסתכלתי עליו מלמעלה מרגיש מרגע לרגע שהנכה האמיתי מבין שנינו הוא אני.

" תשמע, אני צמא, ואני אהיה שכן חדש גרוע לנצח אם אני לא אציע לך משהו לשתות, אז בוא תיכנס"

נכנסתי אליו הביתה, הוא מזג לי משקה קר.

" שכונה נחמדה מאד יש לכם"

"כן. מאיפה עברת?"

"ערד. כאן יש מכללה שרציתי ללמוד בה ויש לה גישה מצוינת לבעלי מוגבלויות וכמובן קבוצת כדורסל אזורית מוצלחת שנרשמתי אליה. זה לא מסוג המקרים שאתה יכול לנסוע כל יום מרחקים כאלה, אז עברנו, אתה יודע איך זה"

"כן..." ממש לא ידעתי איך זה ללמוד במכללה עם גישה מצוינת לבעל מוגבלויות או ללמוד במכללה בכלל, ולשחק כדורסל נכים.

"איך זה קרה?" שאלתי את השאלה שהציקה לי במשך כל השיחה.

" פוליו" ענה מרסק בשיניו כמה קוביות קרח " פוליו ילדים, ההתפרצות ב- 87', לי היה מזל, היו כאלה שנפגעו מוחית, הפכו לצמחים , מתו. אני? אני איבדתי את היכולת ללכת ועליתי על כיסא גלגלים"

"זה בטח קשה..."

"מתמודדים, מתרגלים, זה באמת די בנאלי בשבילי"

הרגשת הנכות הזאת שקיננה בי גברה, ורציתי ללמוד מ "נכה" מסוג אחר איך להתמודד איתה.

"הריתוק לכיסא גלגלים לא גורם לך להרגיש מוגבל?"

" חוסר יכולת להשתמש ברגליים לא מגביל אותי, היום כבר מצאו לזה פתרונות, רק אני יכול להגביל את עצמי, ואני בוחר שלא לעשות את זה"

"ושום דבר במצב שלך לא מפריע לך?"

"מבטים עקומים, רחמים, מקומות ללא מעלית, בחורות מאד גבוהות, מדרכות מחורצות. חוץ מזה שום דבר מיוחד."

"ומה עם אנשים שצוחקים עלייך?"

"אותם" הוא אמר "אני דווקא מאד אוהב, הם גורמים לי להרגיש טוב, גורמים לי לרחם עליהם. תדע לך, כשאתה מבין באמת את חוסר הערך והאפסיות של האנשים האלה אתה זוכה להתעלות, אתה מבין את ערכך שלך, זה דומה להרגשת ריחוף. וזה ידידי, הכי קרוב שאפשר להגיע לתעופה עם כיסא גלגלים"

באותו שלב של השיחה התחלתי להאמין שהוא עומד לקום מהכיסא כל רגע, שכל זה אשליה אחת גדולה.

 

"ואתה דרור, מה אוכל אותך?"

"זה כל כך שקוף?"

"כן, מאד"

"תראה" התחלתי לשפוך ""השתחררתי מזמן ,ולא עשיתי עם עצמי כלום עד עכשיו, לא עשיתי טרק בהודו, לא קפצתי בנ'גי בתאילנד, לא החלטתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אתה מרותק לכיסא גלגלים? אפשר לומר שאני מרותק לספה כבר שבעה חודשים. לפעמים אני פשוט מרגיש..."

"נכה?"

"כן, נכה" אמרתי, נאנח. " אני לא מבין איך אתה..."

"איך אני מה? מאושר? מרוצה? לא בוכה שנגזר עליי להסתובב על כיסא גלגלים עד יום מותי?"

הוא צחק ואמר "אתה חייב להבין, דרור, כשאתה מאבד את היכולת ללכת, אתה מגלה כוחות פנימיים שלא ידעת שיש בך, וגם מפתח שרירי ידיים רציניים. אבל בעיקר, בעיקר לומד שלא צריך לדעת ללכת כדי להצליח לעוף..."

הוא הסתכל עליי בצורה מוזרה ואמר "אני אגיד לך מה , אני הרוג אחרי האימון ורוצה לישון כמה שעות, לתת לרגליים לנוח קצת"

חייכתי, הוא המשיך.

"למה שלא תיקח את הכיסא לכמה שעות, תסתובב בדירה שלך, תעבור בין החדרים, תלך לשירותים, תעשה פעולות יומיומית, תבין את המשמעות האמיתית של "נכה". אל תרמה, אל תקום אם אתה לא מסתדר, אל תבקש עזרה. אם לא תתמודד באמת עם הנכות הפיזית של הכיסא, בחיים לא תצליח להתמודד עם הנכות הנפשית"

ההצעה נראתה לי מעניינת ובמקרה הכי גרוע לא מזיקה, הנהנתי בחיוב להצעתו והוספתי "אני מקווה שהכיסא לא משאיר סימני צמיג , אמא שלי תהרוג אותי"

 

נכנסתי עם הכיסא הביתה ועליתי עליו. התחלתי להסתובב בסלון, נתקל כל פעם ונעצר בקצה השטיח.

ניסתי להבין אותו ,את בן השכנים. למה הוא כל כך מאושר? איך הוא הצליח להתקלח יותר מהר ממה שזה לוקח לי, איך זה לשחק כדורסל לנכים? בשביל מה הוא נתן לי את הכיסא שלו?

מהר מאד דעתי הוסחה ע"י ניסיון לתמרן. נתקלתי בכל עצם, התקשיתי עם הרוורס וכל פעם שניסתי לפנות היית עושה סיבוב של 90 מעלות במקום זה. ניסיתי ללכת לשירותים בלי להשתמש ברגליים ולקח לי רבע שעה לעשות את זה,  כמה דקות בשביל פשוט להישכב על המיטה בחדר וכשהחלטתי לנסות להתקלח מהר כמוהו, מצאתי את עצמי זרוק על רצפת חדר האמבטיה מתנשף ומזיע כמו אחרי משחק מליגת העל לנכים, מעמד הפיינל-פור לפחות .

בכוחות אחרונים גררתי את עצמי לכיסא, התגלגלתי למרפסת הסלון. נעצרתי שם,ידי על חישוקי המתכת של גלגלי הכיסא, מנסה להסדיר את נשימתי.

הרגשת ייאוש שלא הרגשתי בשום יום בשירות הצבאי המייגע, בשום שלב של הריתוק לספת הסלון, בשום שלב בחיים, השתלטה עליי. אני לא יכול ללכת ולא מצליח להתקלח. אני נכה. דמעות עלו בעיני.

 

"לא צריך לדעת ללכת..." הדהד קולו של בן השכנים בראשי. עצמתי את עיני והקשבתי לפעימות הלב שלי שנתתו הד באוזניי. נתתי לדמיון שלי לצייר לי תמונה בראש, תמונה שלא תהיה כבולה בשום כבלים.

וכמו משום מקום ראיתי את זה. הנה אני בהודו מטפס על הר, הנה אני בתאילנד נופל והאדמה מתקרבת מהר מדי.

הנה, אני לא מסוגל ללכת, אבל יכול לעוף לאן שרק ארצה.

אני לא רק יכול ,גם יש לי את האומץ לבחור לעשות את זה.

תגובות