סיפורים

מבחן האהבה

מבחן האהבה

 

עכשיו אני כבר יודע מהו מבחן האהבה. לגבר. להמשיך ללקק לאהובתך לאחר ששערה ממנה נתקעה לך בחך.

בפעמים הראשונות נהגה לומר: "אתה לא חייב לעשות את זה," ו-"בוא אליי, תנשק אותי בפה." בהמשך ידעה לבטא שינוי תפיסה מ-: "אם כבר אתה רוצה אז טוב," דרך: "לי זה בטח טוב, רק שאתה עובד קשה מבלי ליהנות," עד ל-: "מזמן לא עשית לי את זה."  

אני מניח את לחיי הלא מגולחת על ירכה הלא מגולחת, החספוס טוב לי,  ואני מתפנה לחשוב על כל מיני דברים. אחרי שבונים קצב מתאים לסיבובי הלשון, התנועה כמו נעשית מעצמה.

אני כבר מתפוצץ עם השערה בחך. מה חטאתי? לא אמרתי בימי חיי מספיק פעמים את המלה חך? מה אני מאלו ששואלים: "האוכל ערב לחכך?" מה החך המקופח שלי רוצה ממני? להזכיר לי שהוא קיים? ממחר, אתפלל כל בוקר: "ברוך בורא החך."

שאלוהים יעזור לי. אני רגע לפני שבירה מאותה שערה. הגירוד מטריף אותי כבר בכל הגוף. כמו פגע ממאיר ששולח גרורות. אני מוטרד, אני נחנק, אני מתפתל, אני סובל. ואני ממשיך. על מה אחשוב ועוד לא חשבתי. עבודה – חשבתי עליה כבר לפני שננעץ הריס, השדרנית המחויטת מהטלוויזיה – לא מתאים למצב שלי עכשיו. בית, ילדים, מניות, כדורגל, טלנובלה – עברו כמה שניות נוספות.

אני פורש. לא מסוגל יותר. אתרץ שבא לי להשתין. אתחיל הכל מחדש אחרי שאדוג את השערה בבית-שימוש. אני יודע שזה לא יעבוד והיא תישאר עם תחושה של החמצה. אהובה שלי. אתן לזה עוד כמה רגעים.

השערה בחך הופכת אותי לישות חלולה, אני לא כלום, אני רק חך ושערה, אני רק שקוע עמוק בעינוי שגם בגיהינום לא בראו כמותו.
היא גמרה, בהחלט, אני משוחרר, אני רץ לשירותים אחרי מלמול לא מובן מצדי, שבאותו הרגע לא מעניין אותה, היא כונסת פרכוסים אחרונים של עונג, אני מיותר, השערה לא יוצאת גם עכשיו, להפך, רק נבלעת עמוק יותר בבשר, משחקת אתי במחבואים הבת-זונה. אני יוצא מכאן והולך לקנות משהו קשה לאכול. 

 

 

הערה: הסיפור הופיע במקומון ה"עיר" הירושלמי מרשת שוקן-הארץ.     

תגובות