סיפורים

אהבה בין שני עולמות

לאחרונה קורה לי משהו מוזר. מידי פעם כשאנשים מסביבי מדברים על מצריים העתיקה אני מרגישה בגל של התרגשות שמציף אותי ובכמיהה עזה להגיע למקום ששם אני חשה שזהו ביתי.

 

נכנסתי לארמון מלווה בשתי שפחות שאחזו בשולי שמלתי הלבנה שהייתה עטורה בעטורי זהב. כשחלפתי על פני השומרים, הם קדו לפניי מספר פעמים ביראת כבוד. כל פעם שהייתי מתהלכת בארמון, הייתה אופפת אותי תחושה של בת מלוכה על אף, שהייתי רק בתו של כהן דת שהיה הממונה הראשי על ענייני הדת בבית פרעה. המלך רחש לי חיבה יתרה ולכן הוא נהג בי כבאחת מילדיו. ככל שחפץ ליבי, מיד דאג למלא את מבוקשי. לעיתים אפילו חשתי שאני מועדפת על פני ילדיו, לדאבת ליבם.

בהתאם לייחוסי כבת כהן דת היה עליי לנהוג במשנה זהירות ולא לעסוק במה שאינו הולם את מעמדי. אחד העיסוקים שנאסרו עליי בתכלית האיסור היה מלאכת האריגה שסימלה את עיסוקן של בנות המעמד הנמוך אך משהו במלאכה זו קסם לי מאוד ולא הסכמתי לוותר כלל על עשייתה. לכן, מידי יום, כשאני מצליחה לשלוח מעליי את שתי שפחותיי באמתלה כלשהי, הייתי יורדת אל גדת נהר הנילוס ובין קני הסוף, הרחק מעיני כל,  הייתי יושבת ואורגת להנאתי הרבה, שוזרת בדוגמת שתי וערב חוטים בעלי גוונים ייחודיים ורוקמת צורות מיוחדות.

שם גם היה המקום שבו פגשתי בו לראשונה.

כשראה אותי, הבחין מיד שאינני נמנית על סוג האנשים התואמים את מעמדו ולכן קד לפניי מספר פעמים. התבוננתי בו. משהו בו הקסים אותי. האם היה זה עורו השחום או שמא העגיל בתנוך האוזן או רק הפשטות שלו - אינני יודעת, אך היא גרמה לי להביט בו ולפגוש את עיניו מביטות בי בזווית עין, יודעת שהוא חושש להישיר מבט שמא אצווה להעניש אותו.

"מה שמך?" – פניתי אליו כשחיוך על פניי.

"עדאל" – ענה בזהירות אם כי ניכר היה שנרגע מעט משהבחין בחיוך.

כך התחילה ההכרות בינינו שנמשכה מספר שבועות. מידי יום הייתי מחפשת אחר אמתלה בכדי לגשת לנהר כשאני שולחת את שפחותיי מעליי ומידי יום הייתי מוצאת אותו ממתין לבואי כשפרח לבן צחור מונח בין שיניו והוא מגיש לי אותו במבט אוהב.

בשל היותו עבד, נמנע מאתנו להיפגש לעיני כל  ואף כי ידעתי שבמידה ויתגלה הדבר, התוצאות עלולות להיות הרות אסון, לא הסכמתי לוותר ולתת לכך להעיב על האושר שחשתי במחיצתו.

רק איתו יכולתי לחוש בנוחות ולשוחח איתו ככל העולה על רוחי מבלי שאדרש לשמור על גינונים של ייחוס מלכותי ועד מהרה התאהבתי בו.

באותו יום כהרגלי מששבתי לארמון לאחר שנפגשתי איתו, חשתי במשהו שאינו כשורה אך לא יכולתי לזהות מהו. השומרים קדו לפניי כהרגלם והשפחות המתינו לי וליוו אותי לחדרי. חלפנו על פני אולם הכניסה שקירותיו היו עטורים בהירוגליפים והעידו על המורשת ההיסטורית של בני העם המצרי, ועלינו בגרם המדרגות שהוביל לחדרי הפרטי שהיה ממוקם בקומה העליונה.

התחושה הפנימית שמשהו רע עומד לקרות, לא פסקה מלקנן בי.

נכנסתי לחדרי והתיישבתי על המיטה שניצבה סמוך לחלון שנשקף לנילוס. לרגע הרהרתי – האם עדאל עדיין שם? כל כך רציתי להישאר איתו עוד מעט. בימים האחרונים הפכנו להיות קרובים יותר ויותר והפרידה ממנו הייתה קשה.

בעוד אני מהרהרת שמעתי צעדים מתקרבים אל פתח חדרי. הרמתי את עיניי וראיתי את אבי מתבונן בי בארשת פנים שגרמה לי לחוש באי נוחות.

בטון רציני ביקש מהשפחות: "הזדרזו והכינו אותה. עליה להגיע לאולם האירוח של המלך". ניסיתי לברר את סיבת ההזמנה אך הוא סובב על עקביו ויצא מן החדר.

השפחות שטפו את גופי בספוג שהיה מונח בקערת מים והלבישו אותי בשמלה זהובה, אספו את שער ראשי השחור לאחור והובילו אותי בגרם המדרגות אל האולם שבו נהג פרעה לארח את אורחיו. כל הדרך ניסיתי לבטל את תחושותיי ולהאמין שהסיבה להזמנה נובעת אולי מרצונו של המלך שאשהה במחיצתו כשהוא מקבל את אורחיו אולם משהו בתוך תוכי לא הניח לי, כאילו ומנסה לרמוז הוא על העתיד לבוא.

הובלתי אל מול המלך שישב על כסא המלכות. ניגשתי אליו כשחיוך על פניי, מנסה לשאת חן בעיניו כפי שאהב, אך ארשת פניו נשארה נטולת הבעה. הוא הצביע לעברי בתנועת יד וביקש שאגש ואתייצב לצידו. תחושה כבדה אפפה אותי.

ואז, ראיתי אותו. הוא הובל אסור בשלשלאות ברזל ונתמך בעבדיו של המלך, הישר למולנו. השפלתי את עיניי. הבנתי שספור אהבתנו הגיע לאוזניהם של אבי ומלך מצרים ומאחר והוא לא הלם את מעמדי - נגזר דינו למות. לא יכולתי להתנגד. מעמדו של אבי וחיינו, היו כרוכים בכך. חשתי בכל נימי גופי ונשמתי שאני עומדת להיפרד מעליו אך לא ידעתי כיצד יתבצע גזר דינו.

המלך הרים את ידו נתן את האות. לנגד עיניי כשאני נדרשת בפקודה, לצפות במותו ראיתי כיצד הוא סופג מכות באלות בכל חלקי גופו. כל מכה שספג – ספג גם ליבי עד כי ניתץ הוא לרסיסים.

אינני יודעת מאין עמדו לו כוחותיו במשך זמן רב כל כך, נלחם בכוחות עצומים ומסרב להיכנע למותו, להיפרד ממני. כעבור שש שעות נפרד ממני זב דם וליבי נדם איתו לא לפני שהספקתי להבטיח בליבי כי אהבתנו תישמר בליבי.

מספר חודשים אחר כך השיאו אותי לבן מלוכה כנגד רצוני וגזר דיני נפסק כאשר נמנעה ממני היכולת ללדת ילדים ולהביאם לעולם.

 

היום פגשתי בידידי הטוב שבמשך מספר שנים נוצר בינינו קשר שעד עתה לא הובן לי מלבד התחושה התמידית שסיבות שהן מעבר להבנתי – גורמות לנו לאהוב אחד את השני אך לא לממש את הקשר בינינו.

פתאום הבנתי. ידידי הוא - עאדל!!!

 

כל הזכויות שמורות לרג'ין שחק – 6.2007

 

תגובות