מינכן, עיר קוסמופוליטית, עיר בבל של אירופה. מינכן לא מחבקת, לא מעיקה, היא כמו זונת רחוב זמינה, עושה את עבודתה בשקט, ללא טענות. כאן אתה מרגיש את עצמך ציפור דרור.
רן גמע את העיר ללא שום מטרה מוגדרת. מינכן טמנה בעצמה צופן לחידת עברו. מינכן רדפה אותו מאז אותו יום שפגש במרלן.
לרגע לא נפרד משני פנקסים שנפלו לידיו. הם הובילו אותו לעיר חסרת כל מסתורין וטלטלו אותו ברחובותיה שעות רבות.
תחושת רעב וצימאון שיתקו את גופו בבת אחת. הוא מצא את עצמו לוטש את מבטו בשלט כבד מעל דלתות עץ ענקיות.
מילת תבליט KBH המתנוססת על גבי השלט לא הסגירה את ייעודו של המקום.
רן סמך על חושיו. הוא משך בידית הנחושת ומצא את עצמו בפתחו של אולם רחב ממדים.
שני שומרים בפתח נתנו בו את מבטם האדיש. פאב ענק, מחולק לכמה אולמות מישנה הומות אדם. לא היה טעם בחיפוש אחרי שולחן מבודד.
רן הבחין במקום פנוי בין צעירים חינניים שסעדו את ליבם ליד שולחן עץ ארוך ומסיבי. אחרי "Hi" רשלנית שזרק לאוויר, ביקש להצטרף אל שולחנם. הם שטפו אותו בחיוכים רחבים, השמיעו "Hi, sure" רועם וחזרו לשיחתם הקולנית.
אנגלית בשלל מבטאות שלטה כאן. לא היה צורך בתפריט. צלחות גדשו נקניקיות, פירה וכרוב חמוץ. גביעי ענק של בירה צוננת נפרדו משפתם של קהל הסועדים לפרקי זמן קצרים בלבד. נדמה היה שעיר מחוברת לאינפוזיית בירה תמידית.
ולו ייקרה הדבר וזרם המשקה הצונן ייפסק לו לרגע, העיר תידם.
מלצרית דשנה, לבושה בגדים מסורתיים, נושאת מגש רחב גדוש גביעי ענק של בירה בהירה וכהה וצלחות נקניקיות-פירה-כרוב-חמוץ, צצה לה לפתע, נתנה בו מבט חינני-אימהי ושאלה לרצונו.
רן הצביע ללא היסוס על גביע 3 ליטר של המשקה הכהה ועל צלחת עמוסה במרכזו של המגש. היא מדדה את גופו החטוב במבט כול-יודע , הנהנה בראשה והמשיכה ללקוחותיה בשולחן הצמוד.הם שציפו לה בקוצר רוח ופגשוה בשריקות שביעות רצון.
תוך רגעים ספורים היא חזרה והניחה לפניו צלחת אוכל מהבילה ומשקה צונן, מעוטר שכבת קצף זהובה.
הוא הספיק ללגום מעט מי הבירה ולנגוס ביס נדיב מנקניקיה העסיסית, כשצלילי מוזיקה רועמות פרצו את האווירה הנינוחה והקפיאו את דמו. זו הייתה מוזיקה, שיצא לו להאזין לה רק בסרטים על מלחמת העולם השניה בסצנות סעודות של הנאצים.
רן קפץ על רגליו וצעד בצעד נמרץ אל אולם הסמוך. על בימה הקטנה הצטופפה התזמורת. קהל כאן היה שונה: בעיקר גברים בתלבושת בווארית מסורתית: כובעים עטורי נוצות, מכנסיים קצרות על כתפות, גרבי צמר גבוהות. היו להם גביעי בירה אישיים ייחודיים, שעברו, כנראה, מדור לדור. הם היו מתקבצים בעמידה,קבוצות, קבוצות, משיקים גביעיהם בג'סטה תאטרלית ומשמעים סיסמאות פטריוטיות - לאומניות.
לקח לו, לרן, כמה דקות, בכדי לחזור לעצמו. הוא שב אל מקומו ושתה את המשקה עד תומו ללא הפסקה.
שיכר עלה במהירות בראשו והמהם את סערת רגשותיו.
הוא חיסל את תכולת צלחתו, בוהה בשכניו לשולחן. הם היו כבר בגילופין, נושקים אחד לשני, משמיעים פרצי צחוק ושרי Beatles.
תפאורה מפוקפקת שהפכה את נפשו, לא נגעה בנפשם.
הם באו לשמוח, לטרוף את החיים, נוער קוסמופוליטי שהיה כה רחוק מהמלחמה, מvנאצים, מכל צרות העולם כולו.הם באו לחגוג את חייהם. קשה היה לדמיין כאן את מאורעות שנות השלושים וארבעים. מינכן מיהרה להשכיח אותם מאורחיה. בירה ארית זרמה בגופה של העיר: הדם החדש והצלול של התקווה.
תל-אביב הייתה רחוקה. הוא חייב לעקור אותה מליבו לזמן מה, או אולי לצמיתות. מה לו ולה, לבנו של קצין נאצי. אמו, אישה מוזרה, שידעה עליה רק מרישומיו של אביו, גם היא לא יכלה להיות יהודיה ולו בתסריט דמיוני.
הוא בעצם נצר לרוע. אויב של עצמו, של רן, שעוד לפני יממה היה לחלק מעם רווי הסבל.
הכל כרס. הוא חייב להתחיל מאפס.
הוא זקוק לאותו חומר גלם שממנו ניתן להיבנות מחדש. הוא חייב לפצח את צופו עברו.
רן נזכר בשלי המתוקה שלו, שהייתה לו לאחות, במרלן, אהובתו ובתמונתה, שנמחקה תחת ידם, רגע לפני עזיבתו.
למה כה נמשך למרלן?
עכשיו, כשנזכר בה, ליבו נצבט. הוא הוציא מכיסו את פנקסה של שלי והחל מדפדף בו באיטיות, בוחן רישום אחרי רישום, כשהוא מדמיין את פניה של מרלן מצויירות כאן במקום פני האישה האחרת, שהייתה גם אמו.
ידיו רעדו. עכשיו לא היה לו ספק בכך, שמרלן נהגה לחקות את אמו בכל, עד הפרט האחרון. אך מדוע?
איך ידעה מרלן כלל על קיומה של שטראוזן?
"אידיוט", פלט בקולי קולות. מה בער לו לצאת את תל-אביב ולהגיע למינכן, כשקצה החוט נמצא אצל אהובתו?
רן עזב את הפאב על רגליו הכושלות ולא סב את ראשו לאחור.
רוח צוננת הלמה בפניו. הוא עמד כך, ללא ניעה, כרבע שעה, והחל מתפקח.
הוא הוציא מתיק הצד שלו את מפת העיר, בכדי לדעת לכלכל את צעדיו.
הוא בחר להגיע לכיכר Marienplaz.
זוהי כיכר המשקיפה על בית העירייה. כאן קורה הכל בעיר. פעם היו מוצאים כאן להורג, עכשיו נמצאים בה עושי להטים, מוזיקאים לדקה ופסלים. תוך חצי שעה הגיע לבית העירייה החדש, מבנה עצום ומרשים, שנבנה בסופה של המאה ה-18, בסגנון גותי פלמי. צלילי פעמוני המגדל, שהתנוסס במרכז, הכה באוזניו. השעה הייתה 21:00, כשהשעון המכאני Glockenkenspiel, ניגן והוציא את דמותו של מלאך השומר על העיר, "הילד של מינכן" - Munchner Kindl.
חצר ציורית משכה את תשומת ליבו. הוא בילה בה זמן מה בהרהורים יגעים. רן חש עייפות ופסע כמה צעדים לכיוון תחנת מוניות.
הוא הורה לנהג לנסוע למלון קטן, שאיתר על המפה ושמו "Melo", במרחק נסיעה של כעשר דקות מכאן.
מונית נעצרה סמוך לדלת הכניסה. רן שילם לנהג ונכנס בדלת זכוכית מסתובבת ללובי מיניאטורי של המלון. פקידת קבלה מאופקת פגשה את פניו. הוא הזמין חדר לשלוש לילות בלבד. היא נתלה את דרכונו, בחנה אותו רגעים מספר בסקרנות מה ולאחר מכן הושיטה לו את מפתח החדר.
רן עלה במעלית לקומה השלישית, מצא את חדרו ומבלי להדליק את האור, פסע לכיוון המיטה. צנח עליה ונרדם בין רגע.
חלום בלהות אחז בו.הוא היה כלוא לבדו בגלריה לאומנות עמוסת ציורי ענק שדמו לרישומיו של אביו. היו אילה תמונותיה של מרלן. בתנוחות מפתות היא רבצה על ספת ארגמן, בערום מלא או חלקי, כשפלג גופה העליון, חשוף ושופע. היא הייתה מחייכת לו חיוך קטן, מזמין, לשונה היה מלקק באיטיות חושנית את שפתיה, רגליה מפושקות מעט, גבעול תשוקתה בשרני ומחודד, בוקע מפרח ערוותה, נוצץ ונוטף נוזל חשקיה. רן היה נצמד בגופו אל התמונה וחש בלהט גופה המצוייר, נופל על ברכיו, מנסה ללקט בלשונו את הצוף מפסגת העונג של אהובתו.
ואז צחוקה המרושע היה פורץ בדיוק בין רגליה. הוא היה קופץ על רגליו ובוהה באיימה בפניה, שהיו הופכות להיות פני אמו ועיניה זורחות כעיניי חתול באפלה.
רן היה מנסה לנוס על נפשו, אך במעבר בין אולם לאולם היה מצפה לו גבר, לבוש מדי קצין נאצי, אוחז ברובה וחוסם בגופו את החלל הפעור בין הקירות. רק כשסיים רן לסקור את כל תמונות , זז הקצין הצידה, מפנה לו את הדרך.
כשעבר לאולם השני, כבא לפתע האור. רן ניסה להתרגל לחושך, אך לשווא. פחד החל אוחז בו. הוא קפא במקומו ואז חש בנוכחות כלשהי מאחוריו וקולו המתכתי של גבר החוזר על אותו המשפט : "תחזיר לי את מרלן, בני". ואז עשרות נשים בדמותה של מרלן, בבגדיהם הזוהרים ועיני חתול חודרות ומאירות את החושך כאלומות קרני לייזר, היו זוחלות על ארבע לעבר שני הגברים. לשונן רטט כלשוני הנחש. גונחות, מזילות ריר ורדרד, הן היו מתקרבות אל רן בתנועות מפותלות, איטיות, חשופות חזה, לבושות תחתוני תחרה וגרביים שחורים עטורים ציורי ורדים אדומים וביריות ברקת זוהרות וכן נועלות נעלי עקב בשלל צבעים זוהרים. וכשהיו מתקרבות אליו עד מרחק הפסיעה, היה, מי שעמד מאחוריו, משחרר צרור לכיוון התקרה ועדר נשי היה נסוג.
נידמה היה שלא יהיה לכך סוף, אך לפתע רן עזר אומץ וזעק "הן כולן שלך". קולות בכי קורע לב בקעו מגרונן של נשים. ישות מאחורי גבו נעלמה. ואיתה נעלמו הנשים גם הן.
השחר הפציע, רן התעורר, התיישב על מיטתו, נוטף זיעה. הוא הסיר בחיפזון את בגדיו ופסע לעבר חדר האמבטיה. פתח את ברז המים במיקלחון הצפוף. כך עמד שעה תמימה תחת זרם המים החמים, שהכה בכל חלקי גופו, כמנסה לגרד מעורו את שאריותיו של הסיוט הלילי.
כשעזב את תל-אביב בחיפזון ועלה על מטוס הראשון למינכן, לא נטל עימו דבר, מלבד חסכונותיו.
לא נותרה לו בררה, אלה ללבוש את אותם הבגדים.
רן יצא את המלון לבוקר צונן של אמצע יוני. ריח קפה משובח הכה באפו. מקורו היה בביסטרו זעיר השוכן ממול.
הוא האיץ את צעדיו, התיישב בכיסא עץ מלוטש ובוהק ליד שולחן מיניאטורי, מכוסה מפת משי צחורה.
מלצר מנומנם ניגש אליו ושאל לרצונו. "קפה שחור חזק בחלב וצנים, בבקשה" ענה לו רן, מגלה סימני חוסר סבלנות.
מלצר מיהר למלא את מבוקשו ותוך דקות ספורות רן התמוגג על כוס קפה מעולה ונגס בצנים ריחני, מרוח שכבה נדיבה של חמאה כפרית בניחוח דשא צעיר. הוא הזמין כוס קפה נוסף ובינתיים בחן את מפת העיר.
בוקר זה קבע לעצמו ביקור ב - Rococo library at Wiblingen Monastery , ספרייה מדהימה ביופייה.
שם הוא קיווה למצוא קצה חוט לפיענוח עברו או לפחות לבנות תוכנית פעולה לימים הקרובים.
