עזיבתו הפתאומית של רן למינכן הכתה את שלי בהלם. היא נקרעה בין רגשותיה כלפי אמה הבכייה והאומללה, שנותרה להתייסר בדירתו של רן ובין רן, ידידה, שהיה לה לאח. אך ידע היא היטב, שאסור לה לבזבז את הזמן היקר, אסור להתמהמה.
היא טלפנה לשדה התעופה לברר מתי הטיסה הקרובה ביותר למינכן וביקשה לשריין לה כרטיס.
יש לה שלוש שעות בלבד להחליף כמה מילים עם אמה ולאסוף כמה חפצים מביתה.
היא חזרה לדירתו של רן. מרלן ישבה לבושה ומסודרת על המיטה. פניה לא הסגירו עקבות של מפך נפש שעברה זה מכבר. שלי נשקה קלות על מצחה, הודיע לה על כוונתה לטוס בעקבותיו של רן. מרלן חיבקה אותה לראשונה, חיבוק רך
וענוג ולחשה לה, "תודה".
שלי דהרה בחיפושית שלה לכיוון דירתה ברחובות תל אביב הלילית. נסיעה של רבע שעה התישה אותה, היא נסעה במהירות מופרזת, כל גופה היה כאב שרירים אחד גדול מהמתח שאחז בה. היא עצרה ליד ביתה בחריקה, עלתה בטיל לדירתה שבקומה השניה של בניין מוזנח ברוב אל חריזי.
כמה פריטי לבוש ותיק רחצה נדחסו לתוך תרמיל אופנתי חינני.
היא הגיע לשדה התעופה כשעה וחצי לפני הטיסי, שילמה בעד הכרטיס, עברה את הבדיקה הביטחונית ללא טור, כי לא נשא עימה מזוודה. היא שקעה בשינה עמוקה במשך כל זמן הטיסה. שלי הייתה נחושה למצוא את רן. היא הכירה אותו היטב, את הלוך מחשבותיו. היא חייבת לחשוב כמוהו, רק צריך להגדיר את המטרה שלשמה יצא רן בדחיפות כזו למינכן.
קודם כל רן היה בוחר להשתכן במרכז העיר. כך גם היא תנהג.
שלי עלתה על מונית ראשונה שהזדמנה בדרכה. שאלה את נהגה על מלון קטן ולא יקר במרכז העיר. הוא המליץ לה על
"Sheri” , הממוקם ליד בנין העירייה הישן. המלון היה לטעמה, נקי, אינטימי, שקט ומעוצב בטוב טעם.
שלי חלמה על מקלחת חמה, שתעורר את גופה ותסדר את מחשבותיה.
מים זרמו על שיערה השופע והגופה הצעיר, מחוללים בו פלאים. שמלה פרחונית קלה עטפה את גופה החטוב במגע משי עדין. היא ניערה את רעמתה פעמים מספר, טלטלה לצדדים לקבלת מראה שיער רטוב-טבעי. איפור קל השלים את המראה המושלם. רק זוג נעלי בובה היה מסגיר בה ישראלית. היא ירדה ללובי שהיה שומם למרות שעת בוקר המאוחרת.
כאן, בלובי שכן בר-קפה. היא התיישבה ליד החלון, שצפה לעבר החצר הפנימית, הניחה על שולחנה עט ופנקס והזמינה כוס מיץ תפוזים, עוגת פאי אגוזים וקפה אספרסו כפול. היא האמינה שנוכחותם של כלי הכתיבה יכוון את מחשבותיה בכיוון קונסטרוקטיבי. אפשר היה להגיד שידעה על רן הכל ואם לא הכל, אז מספיק בכדי להבין את המניע להגעתו לכאן.
הוא היה תינוק בן שנתיים, כשהגיע ארצה עם זוג מבוגר של ניצולי השואה. הוא היה בנם המאומץ.
הוריו היו אנשים שקטים מאוד. אמו החורגת הייתה נותנת שיעורים פרטיים בגרמנית וצרפתית. אביו החורג החזיק בחנות
זעירה של כלי כתיבה. דירתם הצנועה בת חדר וחצי התמקמה מעל החנות. רן היה כל עולמם. הם הקנו לו השכלה רחבה.
הוא נהג בהם בהוקרת טובה, אך לא יותר מכך. מגיל צעיר מאוד ידע שהוא בנם המאומץ, אך לא הצליח לדלות מהם שום פרט על הוריו הביולוגיים.
שלי ביקרה לעתים קרבות בביתו. היא נזכרה ביום חורף גשום, זמן קצר אחרי גיוסו, כשטלפן אליה מוקדם בבור והודיע שהוריו שמו קץ לחייהם. שכניהם הבחינו בריח חריף של גז, שדלף מדירתם לחדר המדרגות. הם פרצו את דלת הכניסה.
הוריו שכבו על ספת הסלון זה ליד זה ושלווה על פניהם. הם הובאו למנוחות בצוהרי אותו היום. רן לא הזיל דמעה.
הוא גם לא ישב עליהם שבעה. כבר למחרת חזר ליחידתו. הוא השאיר לשלי את המפתח לבית הוריו.
כשהיה חוזר בחופשות, הייתה שלי מצפה לו עם ארוחה חמה. היא הייתה מנקה בביתו ומכבסת את בגדיו.
רן סיים את שירותו וחודשיים לאחר מכן, שלי התגייסה. היא שירתה בדרום, הם התראו רק פעם בכמה חודשים.
הוא הרוויח מעט בציור והשלים את הכנסתו בעיצוב חלונות ראווה. לעיתים לא נותר לו כסף לרכוש דבר מזון.
עיסוקו בציור גבה כסף רב. לאחר שחרורה, החלה שלי לעבוד בהוצאה לאור כעוזרת עורכת. שניהם היו משלימים את הכנסתם בתקופות קשות בעבודות מלצרות. באותה תקופה רן הכיר את מרלן.
שלי לא ידע דבר על רגשותיו של רן כלפי אמו. וכשהתגלה, נשגב מבינתה מלהבין את מקור משיכתו לאישה תמהונית ומבוגרת ממנו בעשרות שנים. גילוים של שני הפנקסים השייכים לשטראוזן התפרץ כהר הגעש הרדום והלבה הרותחת
חדרה בעוצמות העבר אל חייהם של רן, שלי ומרלן. והזמן האיץ בהם לגלות את חידת העבר, עד שהלבה תספיק להתאבן והעבר יתכסה באבק האדישות.
היא לגמה מהקפה שלה, מנסה להבין מה קושר בין מרלן למינכן. וברור היה לה שיש קשר. יותר נכון היה קשר בין
מרלן, רן, אישה בפנקס של הצייר והצייר עצמו. המפתח לחידה היה, כנראה, כאן, במינכן.
למיטב ידיעתה לא היה לרן כאן איש. היכן יחפש? בספריות וגלריות לאומנות?
הפנקסים לא היו בידה, אך נחרצו בזיכרונה בפרטי פרטים: רישומים ומשפטים בודדים שרשם הצייר.
שלי החלה רושמת בפנקסה את המידע שהיה אפשר לדלות משני הפנקסים גם יחד.
פולין, מרץ 1944.
פון שטראוזן, צייר וקצין אס. אס.
אהובתו של הקצין: חלק מהרישומים הצביעו על כך שהייתה היא בהריון ממנו.
הדמיון בין תווי פניה ותווי פניו של רן, גילו של רן וכן העובדה שהובא כבן מאומץ לניצולי השואה מפולין, הצביעו על כך, שהיה הוא בנה.
מרלן, שהייתה קורבנה של הקצין הנאצי, שקרוב לודאי ניצל אותה מינית, גילתה שהיא בהריון ממנו כשיצאה את פולין.
מאז שהכירה שלי את רן, חשה איזה קרבה מיוחדת אליו. האם אחים הם מאביהם המשותף, שהוא....
שלי חשה בבחילה, גופה נשטף עגלי זיעה, היא זינקה מהכיסא לכוון חדר השירותים. שם, כמנסה להקיא את אביה מחייה,
רוקנה את קרביה בייסורים.
שלי שטפה את פניה וחזרה לשולחנה. הזמן דוחק. היא לא יכולה להרשות לעצמה לשקוע עכשיו ביגונה.
והמשיכה לשרבט בפנקסה.
אופן הלבוש והאיפור של מרלן הסגיר את הזיקה החזקה שהייתה לה לאהובתו של הקצין.
היה ניכר שהכירו ביניהן. אך זה, כרגע, היה פרט שולי בחקירתה.
היא לגמה לגימה מהקפה, השאירה שטר כסף על השולחן ויצא מהמלון. מונית הביאה אותה תוך זמן קצר לספריית Rococo.
בלובי הספרייה פנתה למודיעין והסבירה לאישה חמורת סבר את מבוקשה.
"אני מחפשת חומר על איש ששמו פון שטראוזן" , אמרה בלהט שלא חמק מהספרנית.
הבעת סקרנות האירו את פניה הקודרות של האישה משועממת.
"מה פשר הנהירה בעקבות המידע על האיש, שעליו לא שמעתי מעודי", פלטה.
"איזה נהירה", שאלה שלי בפיאה. "אתמול וגם היום איש צעיר ביקש מידע הודות פון שטראוזן ", אמרה, מתבוננת בשלי בסקרנות גוברת.
שלי הודתה לה ומיהרה להגיע לאולם שהצביע עליו הספרנית. היא עמדה בפתחו של האולם הענק, סוקרת אותו במבט
קדחתני. היא פסעה לאט, סורקת את פניהם של הנוכחים. ואז נעמדה ליד רן, כחכחה בגרונה ואמרה בשקט: "שלום, אחי".
רן קם וחיבק אותה חיבוק ממושך, דמעות זלגו מעיניהם. היא נשקה למצחו. לא היו מילים דביקות, בעצם מילה לא נאמרה
ביניהם. הם התיישבו אחד ליד השני מול ערמת ספרים, עיתונים ואלבומי אומנות.
שלי נתנה את מבטה בדפדפת שבה רן הספיק לרשום את רישומיו. עיניה צדו את שמו של אביהם – פון שטראוזן.
היא הביטה ברן בהערצה וציינה: "אני רואה שעלית על משהו". "צריך לסנן את מלאי השטאוזנים שהצטבר לנו כאן.
אני לא תולה הרבה תקוות", ענה. "אמשיך לחרוש בחומר שיש לי כרגע. עליך אני מטיל משימה מקבילה.
יש לחבר רשימת גלריות ומוזיאונים של מינכן, לעבור אותם אחד, אחד ולנסות לעלות על השטראוזן הצייר".
שלי הביטה בעיניו: "קודם כל ענה לי, למה דווקא כאן, במינכן? אולי אנו מבזבזים כאן את זמנינו? למה לא ברלין?".
רן הושיט לה סיכה זעירה שעליה ועלייה מצויירת דמות נזיר בגלימה שחורה מעוטרת קווים צהובים היוצרים צלב לכל אורך הבגד. הנזיר פרש את ידיו לצדדים וביד שמאל החזיק בספר בצבע אדום. "סמל של מינכן. את הסיכה קיבלתי מהוריי כשמלאו לי 13 שנה. הם לא נתנו לי שום הסבר על המתת, אך ביקשו לשמור על הסיכה מכל משמר וקראו לה בשם שנשמע לי אז מצחיק, "המפתח". בצידה האחורי של הסיכה היה חרוט שמו של פון שטראוזן והשנה - 1941-.
גופה של שלי רעד והבעת פניה הסגירו את רגשותיה.
היא זרקה לרן בחוסר סבלנות: "אז למה לא להתחיל מהסיכה? צריך ללכת לחנויות אספנות. אולי שם נעלה על קצה החוט". הוא הושיט לה דפדפת רישומיו. מבטה ננעץ בשורה מודגשת:
מהדורה מוגבלת עבור קציני אס. אס. המצטיינים, יחידת חוץ.
"בכך הסיכה מיצתה את עצמה עבורנו – היא ההוכחה שהוא, אבינו", פסק רן באדישות.
"אני חייב לאתר כל פיסת מידע עליו ועל אמי. כמה שיותר אדע עליהם, כך אוכל להתחבר חזרה לעצמי, לרן שהייתי, לרן הישראלי. ויש כאן הרבה עבודה, מתוקה".
