שלי הביטה בייאוש ברן, מוקף ערמות ספרים ועיתונים. "זה ייקח לך שנים. צריך למצוא דרך קצרה יותר להגיע למבוקשנו. יש לי רעיון. אנו נפתה את בעלי הגלריות הפרטיות לאומנות ברישומיו של שטראוזן. אין לי ספק, שיגלו עניין רב בהם ותמורתם יסכימו לעשות עבורנו כל תחקיר שיידרש. מלבד הפנקסים אין לנו שום מקור מידע ממשי. הוריך המאמצים לא גילו לך דבר בקשר להוריך הביולוגיים, כן נהגה גם מרלן. כל ניסיון שלי לדלות ממנו מידע הודות עברה, והודות אבי, עלו על השרטון."
רן שקע מספר דקות בהרהוריו. "צריך להודות שיש צדק בדבריך. חברי רשימת גלריות וסמני אותן על המפה. אני הולך לצלם את שני הפנקסים. את המקור אפקיד בכספת באחד הבנקים הגדולים. אנו לא יכולים לסכן את מקור המידע היחיד המצוי בידינו". "וחוץ מזה זה עלול להיות גם מסוכן לאור עברו של אבאל'ה", הוסיף בסלידה.
הם קבעו להיפגש ב- 20:00 בלובי המלון, בו שהה רן.
שלי הבחינה ברן, שקוע בכורסתו בפינה אפלה של הלובי. מותשת, היא צנחה לתוך כורסא הצמודה עליו והושיטה לו את הרשימה שביקש וגם את המפה, עליה סימנה את מיקומן של כל הגלריות הפרטיות בעיר. הוא נתן לה בתמורה עותק אחד מכל פנקס.
"עשית עבודה סופר מקצועית", ציינה. קשה היה להבחין בהבדל בין עותק למקור. היה להם אותו מראה דפים צהבהב ונושן, הם היו עטופים בכריכות עור דומות לאילה המקוריות. היה נדמה שריחם כריח הטחב שנדף מהפנקסים המקוריים.
"עלה לי הון להביא אותם למצבן הנוכחי, אך אני מקווה שההשקעה תשתלם. מספיק להיום. אנו זקוקים לארוחה משובחת וכן למנוחה. הרווחנו אותן ביושר".
שלי הנהנה בראשה. הם קמו על רגליהם וכעבור שעה קלה, התענגו על ארוחת שחיתות במסעדת הדגים היוקרתית.
מרק צדפות הם בלעו מבלי להביט אחד בשני. מנת שרימפס ברוטב שום-שמנת, לשלי ודג פורל צלוי עם קוביות תפוחי אדמה בחמאת שום ליד, לרן כבר הונחה לפניהם.
"בוא ננהג כדרכן של מסעדת הגורמה ונזמין יין לבן משובח", אמר רן בחיוך ערמומי וקרה למלצר.
הם התמוגגו שעה קלה על האוכל האנין. שטרודל תפוחים עם כדור גלידת וניל ברוטב מיפל חתמה את הארוחה.
הם צעדו לכוון המלון, בו שהתה שלי. טפטוף רך, אוויר צלול וריחות פריחה כה שונים מריחות של הארץ, לקחו אותם לממד שונה. כלאחר טבילה מרעננת. חושיהם התחדדו. הרפתקה שלתוכה נשאבו הזרימה טונות של אדרנלין לתוך הדם הצעיר אך הטיפה סמיך שלהם. ישראלי חייב להיות בעל דם סמיך. הלחץ התמידי שישראלים שרויים בו, כנראה משנה את הרכב דמם. אולי הדם הסמיך, הוא, הוא, שקושר אותם למולדתם. מולדת, שהחיים בה הם בלתי אפשריים לחלוטין. ואולי כל הישראלים הם פשוט מזוכיסטים? ועכשיו, כשנודע לשניהם שהם הרבה פחות יהודים, זיקתם לארץ התחזקה עד הכאב. הם חשו שקרקע נשמטת מתחת לרגליהם ופענוח חידת עברם ששורשיה נטועים כאן, בארץ זרה זאת, בעיר שמסמלת אולי יותר מכל את הרשע וההרס, אמורה לגאול אותם ממבוך, בו מצאו את עצמם. ועד שלא יגלו את שורשיהם, לא ידעו לגדוע אותם מגופם ונפשם. זו תמצית שיחתם שהתנהלה ביניהם, כשצעדו יד ביד בדרך הקצרה עד פתח המלון. כאן נפרדו בחיבוק ונשיקה קצרה על הלחי.
רן העיף מבט עצבני על שעונו. את תוכניותיו ללילה זה לא הסגיר לשלי. הוא חש צורך עז לטעום ממעיין תשוקתו.
עוד לגימה מעולמה האפל שדבק בו עד לפני זמן קצר, לפני שהלך לעקור את העשבים השוטים מחייו.
כשרפרף על עיתון הבוקר שלו, צדו עיניו תמונת חשפנית דשנה המפנה לו את גבה. טירוף שאחז בו, מאז שפגש במרלן ניצת בו שוב במלוא עוצמתו. מונית לקחה אותו למועדון חשפנות, בו אמורה הייתה להופיע החשפנית המסתורית.
הוא נכנס לאולם הקטן, שרוי באפלה, אפוף עשן סיגריות. ריח אלכוהול חריף עלה באפו.
זרקור חלש שוטט באיטיות על גופה השופע. היא הקפידה להסתיר את פניה. הזרקור לא חשף אותן לו לרגע קט. רן נצמד אל הקיר, קרוב ליציאה. קהל כזה לא פגש מימיו. היו אילה מגולחי ראש, לבושים בגדי עור שחורים ומגפיים גבוהים נוצצים. אחדים מהגברברים היו מצוידים בעלות. שקט מוחלט שרר כאן. מוסיקה לא ליוותה את מופע החשפנות, כנהוג. כיסא עץ כהה ופשוט היה לפריט תפאורה היחידי על הבימה הקטנה. אמן תאורה כביר היה מי ששלט על אלומת אור הזרקור. חושניות מהפנטת של האישה המסתורית על הבמה הוכפלה פי כמה מונים ע"י משחקו הוירטואוזי של התאורן, שהפך את כתם העמום של האור לשותפה המושלם. המופע היה מתוזמן היטב ובנוי ע"י אדם המונחה תשוקה חסרת רסן אל עולם הערום.
מופע חשפנות סחף את רן ברכות. כתם האור נהג באישה כמאהב מושלם. הוא סחף את רן להרפתקה מופלאה של מעשה אהבה מוחשי ומשלהב באיטיות מענגת, חושף וחודר ברכות למסתורי גופה של אשת הקסמים. תשוקתו צברה עוצמה,
עד שצורך עז בפורקן החל אוחז בגופו.
האור כבא. לפתע חש במגע לוהט של גופה הערום. שפתיה נצמדו לשפתיו. כתם האור הצטרף אל מעשה תאוות הבשרים שלהם. רן הפסיק לתת את הדעת על מעשיו. הוא הצמיד אותה אל הקיר, חדר עם לשונו לאוזנה, לוחש את שמה של מרלן,
טורף את צווארה הארוך, חופן את שדיה המוצקות והשופעות. יונק מפטמותיה הזקורות.
לפתע חש חבטה בראשו ונבלע לתוך החושך. כשפתח את עיניו, מתגבר על כאב הראש העז, מצא את עצמו זרוק בחצר
מועדון החשפנות. הוא קם בזהירות על רגליו, נאחז בידית דלת כניסה האחורית. הוא משך את הדלת אליו והיא נפתחה בקלות. הוא נצמד אל הקיר ובהה לעבר הבמה. חבורת מגולחי הראש השתוללו באורגיה פראית עם החשפנית שלו. גניחותיהם מילאו את חלל האולם. תאורן היה לחלק בלתי נפרד מהמעשה. היה נידמה לרן שהמעשה יימשך לנצח. הם לא ידעו שובע. רן נתקף בחילה. הוא שעט חזרה אל החצר ושם את פעמיו אל רחוב שוקק החיים למרות שעת לילה מאוחרת.
יד קלילה נוחתת על כתפו. שלי הגיחה מתוך החשכה, ממלמלת: " איך יכולת להרשות לעצמך מעשה כה טיפשי?".
רן ושלי שקדו על רשימת גלריות לאומנות בפארק ציורי ששכן במרכז העיר. הם צמצמו את מספרן ל- 8. גלריות, שאופיין היה קרוב לאופי רישומיו של פון שטראוזן. הם חילקו ביניהם את המשימה. רן התעקש לבחור את הגלריות שעליו לבקר בהן. למראית העין לא היה שום הגיון בבחירתו, אך שלי החליטה לתת לו את פריבילגיית הבחירה מבלי להתעמק במניעיו.
לקראת סוף היום הם נפגשו בביסטרו קטן בתוך הפארק שממנו יצאו היום מוקדם בבוקר. שלי הביטה ברן בייאוש.
רן ניסה לשמור על הבעת פנים אדישה, אך עיניו הסגירו את התרגשות הרבה שאחזה בו.
"ספר כבר", התחננה.
"שמעי, זה הזוי, זה ממש הזוי, אל תפסיקי אותי לו לרגע", פלט רן, נאנק.
"הייתי מיואש בדיוק כמוך אחרי בקורי בשתי הגלריות הראשונות. אך השלישית, השלישית…, זה היה Déjà vu אמיתי.
עכשיו אסביר. התמונות בגלריה השלישית היו את אותן התמונות שראיתי בחלום בלהות שחלמתי בלילה הראשון שלי כאן, במינכן". והוא סיפר לה על אותו חלום הבלהות הזוהר, שנטלו בו חלק מרלן ואביו גם יחד. הוא השתתק לפתע, לוגם כמה לגימות ממיץ תפוזים הצונן שלו. שלי הביטה ברן בחוסר סובלנות: "דבר כבר, דבר", התחננה שוב.
"סקרתי כל תמונה ותמונה, חיפשתי שמות, חיפשתי את חתימתו של האומן. כלום. לא נותרה בידי הבררה. דפקתי על דלת משרדו של בעל הגלריה.
עמדנו אחד מול השני, מסרבים להאמין למראה עינינו. הדמיון בינינו היה כה ניכר. צנחתי על הכיסא, הוצאתי את העותקים של הפנקסים והנחתי על שולחנו. מילה לא נאמרה בינינו. הוא התיישב מולי ובחן את הפנקסים שלנו שעה ארוכה מבלי להניד עפעף.
ניסיתי לשמור על קור הרוח. שלפתי כרטיס הביקור המהודר שלו ממקבץ כרטיסי הביקור, המונח במתקן כסף ייחודי. מצאתי את מה שחיפשו עיניי : Fon Shtrauzen, באותיות זהב על גבי אפור מאט אצילי.
סוף, סוף הוא הרים את ראשו ונתן בי מבט נוקב: "עכשיו תורך", אמר בנחישות. נימת דיבוריו לא הסגירה אף צל של התרגשות.
הנחתי לפניו את דרכוני. הוא קפץ על רגליו: "זה כבר יותר מדי, יותר מדי", פלט.
"זה עוד חסר לי, אימא יהודיה. לא מותק, רק לא זה. זונה כן, אך לא יהודיה. זה אומר לך אני, פון שטראוזן".
עצבים שלי היו מתוחים מדי. הודעתו המטופשת פשוט גרמה לי פיצוץ של צחוק היסטרי. לא יכולתי להפסיק את פרץ הצחוק המשוגע. פשוט נחנקתי.
שפתיו רעדו בזעם, אך גיליתי תושייה בלתי רגילה. נטלתי את שני הפנקסים לידי, רצתי לכוון היציאה והודעתי לו
בצעקה שיתכונן לפגוש אותי מחר ב- 10:00 בלובי המלון שלי, במידה והוא מעוניין בשלל שלנו, תמורת מידע על אימי. זהו."
"גם אני מוזמנת, בתור אחות משותפת", שאלה שלי בקול רועד.
רן הביט בה ארוכות ואמר: "את מוזמנת גם, אך לא נראה לי, מתוקה שיש בננו קשר דם".
