"על סמך מה אתה טוען את מה שאתה טוען עכשיו? ממתי אתה יודע זאת? ואם כך הדבר, אז מה אני לכל הרוחות עושה כאן?", מלמלה שלי, נושאת את מבטה האבוד אל רן.
"זו לא הידיעה, זו תחושת הבטן שלי, שהלכה והתחזקה במרוצת הימים האחרונים. פון שטראוזן אהב את אמי בצורה אובססיבית. קשה לי לעלות על הדעת, שנגע במישהי אחרת. אני מאמין שאם נעלה על עקבותיה של אמי, נוכל להגיע גם לאביך. הקשר בינינו לעולם לא היה מבוסס על קירבת דם. את עבורי יותר מאחות, את כל משפחתי", אמר רן ברוך, העביר את כף ידו על לחיה הצונן ונשק למצחה. "טוסי הביתה, למרלן. אין לך יותר מה לעשות כאן, במינכן.
גיליתי לפון שטראוזן את כל הקלפים. הוא מעוניין להיפטר ממני יותר מאשר לקבל לידיו את הפנקסים שלנו. אותו לא הייתי יכול להטעות בדבר מקוריותם. אסור לי לערב גם אותך בעסק ביש זה. אין לי ספק שלא יופיע מחר לפגישה, אך אין לי ספק שנשמע ממנו או משליחיו בקרוב מאוד. את חייבת לחזור למרלן בהקדם. נסי לדלות ממנה מידע הודות הוריי, הודות אביך. אני חייב להסתלק למלון אחר. איידע אותך בכל. אמתין לבשורות ממך במקום החדש".
שלי חיבקה את רן: "שמור על עצמך בשבילי", אמרה חרש.
מרלן כבר יומיים הסתגרה בביתה. הבדידות מעולם לא העיקה עליה. הבדידות הייתה השבלול שלתוכו הייתה נסוגה
מאימת המציאות. שם קברה את עברה. אך עכשיו, כששלי ורן עזבו למינכן, החלה לחוש את עצמה חשופה, העבר ששכב שם, בשבלול כגולם, החל להתפקע. היא אחזה בידה את המטפחת הצחורה שנותרה לה לאחר שמכרה את היהלומים
שהעניקה לה אהובתו של שטראוזן. ראשי תיבות .L.S בתכלת היו רקומות באחת הפינות ובפינה הנגדית, בזהב, היה רקום סמל יפיפה של פייה האוחזת שרווית הקסם. המטפחת האצילית הייתה תמיד במחיצתה, אך לעולם לא נתנה לסקרנותה לגבור על הצורך למגר את עברה. לעולם לא ניסתה לפענח את פשרם של הסמלים הרקומים. איש מלבדה לא ידע על קיומה של המטפחת. עכשיו, ממוללת אותה בעדינות בידיה, חשה ברקמה הצורבת את עורה, כדורשת לגלות את סודה.
צלצול פעמון דלת הכניסה נשמע כאות פתיחה לבאות. היא מיהרה לפתוח את הדלת. שלי נכנסה בצעד נמרץ אל סלון השקוע באפלה, נשקה למרלן על לחיה ואמרה בקול נחוש: "רן בסכנה. אין לנו זמן. את מספרת לי כאן ועכשיו את מה שכה התעקשת להסתיר ממני כל ימי. פשוט אין לך בררה. רכשתי כרטיס טיסה חזור למינכן למחר בבוקר. אאזור לך להתחיל, תתחילי במטפחת שבה את אוחזת עכשיו. אני יודעת על קיומה כבר שנים".
מרלן נשאה את מבטה מבעד לחלון, כמבקשת לשקוע במצולות העבר. היא החלה לספר את סיפורה מאז שזכרה את עצמה. שלי הקשיבה לה בשקט, מתעדת את סיפורה בדפדפת שרכשה בשדה התעופה. לא הפסיקה את סיפורה של אמה לו לרגע, גם כשתיארה את מעשה האונס שעשו בה הנאצים. היא נצרה את רגשותיה. "לעולם לא תדעי מי הוא אביך ואולי מוטב כך", סיכמה.
כשסיימה, ניגשה מרלן לבתה והושיטה לה את המטפחת . היה זה החפץ היחיד, שקשר אותה לעברה: "אולי תוכלי לגלות את הסוד שטמון ברקמה. עכשיו תורך. ספרי, מה עבר עליכם במינכן".
שלי ביקשה לתת לה פסק זמן למקלחת וכוס קפה. זרם המים החריש את קולות הבכי החנוק שלה. "פשעי הנאצים מכים בדורות ההמשך של קורבנותיהם. מה תעשה ב 50% דם נאצי הזורם בעורקיה. מה רן יעשה ב- 100% דם נאצי הזורם בעורקיו? חייבים לחשוף את העבר. ודרך היחידה לשרוד היא בדרך ההשלמה עם העבר".
היא סיפרה למרלן בקיצור נמרץ על מה שעבר עליהם במינכן, מבלי לתת לאם להשחיל לו מילה אחת.
אם ובת ישבו בדממה במטבח הזעיר, עפופות ניחוח קפה משובח. הזמן דחק. שלי אספה את חפציה, חיבקה את מרלן ויצאה לכיוון שדה התעופה.
רן העתיק את מקום מגוריו למוטל נידח בקצה העיר. הרהוריו על הפגישה שקבע למחר בבוקר לא נתנן לו מנוח.
הוא ידע שהסיכוי שפון שטראוזן יגיע, קלוש ביותר. כבר שעה תמימה המתין לו בלובי המלון. בדיוק בשעה 11:00 קם ועזב את המקום. תחושת הקלה כבשה את ליבו. ימים אחרונים היו רווי מתח. רן הניח שנתון הוא במעקב של פון שטראוזן, לכן לא יפגוש את שלי כשתחזור למינכן בכדי לא לסכן גם אותה. לקראת הערב טלפן למלון בו שהתה. שלי, נרגשת, סיפרה לו על ממצאיה: "קודם כל צדקת בטענתך שאביך איננו אבי. וחוץ מזה בידיי חפץ השייך לאמך. אתאר לך אותו בפירטי פרטים, בכדי שתוכל להתחיל ולחקור את העניין מיידית". היא תיארה לו את המטפחת . ליבו של רן הלם בחוזקה, דמעות זלגו חרש על לחייו, אך הוא כבש את רגשותיו, כחכך בגרונו והשיב לה: "מתוקה, אני כה מודה לך על כל מה שעשית עבורי. לא נוכל להיפגש בימים הקרובים. אני לא יכול לסכן גם אותך. נסי לפענח את החידה בדרכך, אעדכן אותך מדי יום באותה השעה – 22:00. בהצלחה ושמרי על עצמך".
הוא הניח את האפרכסת וחזר למוטל.
לילי שוב ניסתה לחמוק מגבר צעיר שארב לה מדי בוקר בדרכה לעבודה. זו לא הייתה לה למשימה פשוטה לנסות לכלוא את חמוקיה בחליפות מאופקות, שנהגה לבחור בקפידה בכולבו המפואר השייך למשפחתה. גם היום חליפת צמר סרוגה בקושי כובשה את המיניות ששפע גופה החטוב. נעלי עור נחש בבורדו ואפור על עקב דקיק השוו מראה מעודן לרגלי רקדנית האיתנות שלה. קרני אור החמה זרעו חוטי זהב בגלי השיער השטני הגולש על כתפיה. אור פניה הצחור, עיני ברקת, מוגפות הינומת הריסים, גבותיה המונפות ככנפי ציפור, שפתי ארגמן במפתח חושני, חושפות שלמות שיני פנינה- כל הפאר הזה, עטור זוהר רעמת שיערה היה כבוש בצל שוליה הרחבות של כובע בורדו האוורירי עשוי תחרה משובחת.
על דש המקטורן וכן על תיק צד תחרה בורדו מיניאטורי היה רקום בזהב סמל בית אופנה השייך למשפחתה: פייה האוחזת שרווית הקסם. גם ללא הסמל לא ניתן היה לטעות בסגנונו המיוחד של בגדיי מעצב בית האופנה המפואר,LILI SHMIDT . לילי, הבת היחידה של לאו שמידט, סיימה השנה, 1938 , בהצטיינות יתרה את לימודיה בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן שבמינכן. היא החלה להיות שותפה מלאה בעסק המשפחתי בעל המוניטין.
קורט פון שקראוזן היה "הילד הרע" של משפחת האצולה ולה שני בנים תאומים. כדי לרסן את מיזגו הפראי שלח אביו
את הבן הסורר לאקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.
לילי וקורט למדו באותה הגימנסיה. נערה יפיפה, בת לאם גרמניה ואב יהודי כבשה את ליבו של נצר למשפחת אצולה שבעורקיה זרם דם ארי בלבד. לא פעם ניסה להתקרב אליה, אך היא דחתה אותו כל פעם מחדש. הוא היה גבר יפה תואר, גבוהה, גוף אתלטי, תווי פניו מדויקות, שקע בסנטרו השווה לו מראה קשוח. עיניי תכלת, שיער בלונדיני, תמיד גזור קצר.
קורט הצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאסטיטת לפני כשנה.
עכשיו הוא צעד לקראתה, מלא ביטחון, אוחז בידיו וורד ארגמן בעל גבעול ארוך. הוא הושיט לה אותו בג'סטה מליצית, כשחיוך בוטה על פניו. וכשהדפה את ידו, חסם את דרכה, מחץ את הגבעול המוצק והקוצני. דם רב ניגר על כף ידו וטפטף על המדרכה במרווח צר ביניהם. עיניו התיזו זעם, והוא סינן: "את עוד תהיהי שלי, זונה יהודיה".
