לילי נתנה בקורט מבט יוקד, לחייה בערו. היא ליקקה את שפתותיה היבשות, תפסה את ידו, שוטטת דם, העבירה את לשונה הרוטטת על זרזיף ארגמן המתפתל על אצבעותיו הארוכות, נטלה מידיו את הוורד, הרימה את פניה וירקה בפניו ריר פיה המהול בדמו. הוא לא זז ממקומו. כך הם עמדו, אחד מול השני: מבטיהם צלובים בסבך סמיך של תאווה וסלידה.
הקצף הורדרד זחל אל זווית פיו, הוא ליקק אותו ברהבתנות משלהבת, תפש את ידה ומשך לכיוון מכוניתו החונה מרחק מטרים ספורים מהם. לילי נתנה לו להובילה אל פתח מכוניתו מבלי לתת את דעתה על מעשיה.
גם כשהאוטו זינק בשאגה, פניה לא הביעו צל צלו של פחד. הם דהרו במהירות מטורפת אל מחוץ לעיר. דממה שררה ביניהם כל אותה עת. האוטו נעצר סמוך לחורשה, הרחק מעיני כל.
הוא טרף את גופה בתשוקה חסרת רסן והיא, כאחוזת דיבוק, הפקירה בידיו את גופה הלוהט, נסחפת למצולות העונג במערבולות כוחניות האונס ורוך התאווה. הוא לא הרפה ממנה עד שחש בפרפורי גופה המתמסר לפורקן, ולחש לאוזנה: "את תהיה הזונה הפרטית שלי".
קורט פשט ממנה את שאירית בגדיה באיטיות של אדם אנין טעם, המצפה לטעום מהמעדן הנדיר.
הוא דחף בנחישות את ראשה כלפי מטה, פוקד עליה לכרעה לפניו על ברכיה. לילי, המגשימה את כמיהתה הנסתרת, התמסרה לכניעתה בתובענות שהפתיע את שניהם.
לילי טבלה את גופה במים חמימים של האמבטיה המהודרת שלה. עלי הכותרת של הוורד היו פזורים כנטיפי דם על קצף האמבט הצחור והסמיך.
היא אחזה בידה כוס יין אדום מתוק. טעמו המשובח וריחו הנדיר, לגימה אחרי לגימה ערפולו את הכרתה.
תנומה ענוגה כבשה את ישותה לשעה קלה.
צינת המים עקרה אותה מאחיזתו של חלומה אפוף ענני שיכר.
משחר ילדותה נפשה הייתה חצויה למרות אווירת ההבנה והאהבה השוררת בביתה בין אמה הגרמנייה ואביה היהודי.
הוריה העניקו לבתם היחידה השכלה רחבה. היא ינקה ממקורות הנצרות והיהדות גם יחד, אך שני העולמות לא התמזגו אצלה בהרמוניה, כבנפשם של הוריה, אלה יצרו בנפשה שלה קונפליקט עז, שרק הלך והתחזק כשגילתה שהצי היהודי שבה מעמיד אותה לעיתים קרובות מחוץ לחברה גרמנית הנוקשה. תסביך חוסר הביטחון יחד עם שאפתנות אדירה למלוך בחברת אנשים צעירים שבחוג מקיריה, מצאו להם אפיק אפל להצמיח בה יכולות חדשות של שליטה.
חייה התנהלו על מי מנוחות של שפע ואהבה שהרעיפו עליה הוריה. אך משיכתה לעולם של פריצות כרסמו בליבה ובנפשה.
בלילות הייתה בולעת כרכי ספרות מפוקפקת. קסם לה עולמם של גיישות, שיפחות מין אציליות, כנועות, אך מודעות לכוחן המשחית. היא נמשכה לעוצמתן שצברו להן נשים מופקרות מאומנות המשחק הוירטואוזי של שליטה וכניעה, כשהשולט מתמכר לשליטתו עד כדי הפיכתו לקורבנו של הנשלט.
קורט ולילי הלכו והסתבכו בכורי תאוותם. שניהם ניזונים האחד מחולשתו של השני, נסחפים לתהומות תשוקתם ההרסנית. והיום לילי עשתה את צעדה הראשון אל תהומות הגיהינום.
חייה הכפולים העניקו לה אשליית השלמות. שלוות הנפש, שכה איחלה לה, פקדה אותה והיא התמסרה לתחושת החירות המשכרת. לעולם לא חשה שייכת לבועתה המשפחתית. היא נפלה בתווך בין יהדות ונצרות, חשה כעלה נידף ברוח.
אך עכשיו, אוחזות בקרקע מוצקה של דת הרשע, הקרינה אושר וקסם הכובש את הסובבים אותה.
שנתיים וחצי הם הצליחו להסתיר את הקשר ביניהם. עולמם החדש שאב אותם לתוכו בפיתויים חדשים.
מספר פעמים הוא לקח אותה לאורגיות פראיות, שם חלק עם חבריו את חסדיה, כשהיא מחופשת בגדי עור משונים, ופניה לובשים מסכה. לאחר מסיבות שחיטות מסוג זה, היה נעלם למספר ימים ומשאיר אותה להתייסר בהתקפי דיכאון ובולמיה שהחלו לפקוד אותה.
הם שקעו יותר ויותר במשחקיהם האסורים.
פרוץ המלחמה בלמה לעת עתה את התדרדרותם הסופית.
לקורט יוודע שהשירותים החשאיים של המפלגה שוקדים על רשימות גברים יהודים הנשואים לנשים גרמניות. בינתיים לא יעזיו לגעת במשפחות המעורבות. עוד יחלוף זמן רב עד הפגנת אלפי נשים גרמניות בברלין במשך שבוע ימים ברחוב רוזנשטראסה ב27 לפברואר 1943 למען שחרור בעליהן וקרוביהן היהודים שנעצרו על ידי הגסטאפו.
קורט יחוש בסכנה המתקרבת ומאיימת על אהובתו וינצל את קשריו כשישלח לפולין וייקח את לילי עימו.
שם, באחת הכפרים הנידחים הם התמסרו אחד לשני אל תוך עולמם הביזארי הפוף הרס ומוות שזרעה המלחמה.
שם הוא גם החל לצייר אותה, אישה דשנה, לבושה מחוכי עור, גרבי תחרה, נועלת נעלי עקב גבוהים, מאופרת איפור כבד של פרוצות רחוב. עשרות תמונות שמן גדשו עליית גג שהפך להיות לו לסטודיו לציור. הוא צייר אותה בלילות, אחרי שהיה חוזר מאקציות רצחניות. הוא היה שב משם משולהב ומתמסר עם לילי לשעות של מין פראי מהול במלאכת ציור תמונותיה, המגלות את ערום חמוקיה ומסתורי מערת תענוגותיה.
כעבור מספר חודשים לילי הרתה לו. ייצר האמהות החל להיאבק בה במיניותה. לעיתים תקופות הייתה מסרבת לו במיטתם.
באחת האקציות הליליות, קורט חס על חייה של מרלן, מוקסם מיופייה. היא הזכירה לו את לילי, כשפגש אותה לראשונה.
הוא אהב את לילי אהבה אובססיבית, אך כשהחלה לסרב לו, חש שדעתו נטרפת עליו. תאוותו הגוברת דרשה לה פורקן.
הוא השליך את מרלן אל זרועות חייליו, שביצעו בה אונס אכזרי, כשלקח אותה לעומק היער, לאחר שחיסל את משפחתה במו ידיו.
קורט רק השקיף מהצד, לא נגע בה. באותו ליל פורענות. הוא בחר להפוך אותה לשפחת פנטזיות המין שלו, שלא ידעו שובע. הוא לא יכול היה לגעת באישה אחרת, מלבד אהובתו. אחרי שהיה פוקד את מרלן בלילות, צופה בה, מביים את תנוחותיה של דוגמנית הערום החדשה שלו, פולש לתוכה ע"י קנה הרובה שטווח בו את בני עמה ומשפחתה, היה רושם את רישומיו ובא אל פרקנו במעשה אוננות.
את רישומיו הנבחרים היה משחזר בסטודיו שלו שבעליית הגג בתמונות השמן המרהיבות שלו. את זה היה עושה בנוכחותה של לילי, שבחרה לסגת ממצולות השחיתות אל עולמה החדש והטוהר, שהעניק לה הריונה. היא לא רחשה טינה למרלן. רק חמלה הייתה בליבה כלפי נערה שברירת. היא ראתה בה את עצמה, העוברת את מדרי הגיהינום שלה בדרכים שונות אך באותה אכזריות גורל הההרסנית.
מרלן הייתה פוגשת בה בבקרים בחדרה, כשלילי הייתה מגישה לה את מנות האוכל היומיות שלה. הכאב והחמלה שראתה במבטי האישה המוזרה, כבשו את ליבה ואירו את עולם הבדידות והאימה הסובב אותה.
באחד הלילות שמע זעקות חנוקות של לילי היולדת את תינוקיה. שעות ארוכות האזינה לקולות שבקעו מחדרה של היולדת. מהמשפטים הקצרים שהחליף קורט עם המיילדת, הבינה שנולדו לו בנים תאומים. שעות ספורות לאחר מכן השתררה לה הדממה. שוב לא נישמעו קולות תינוקיה של האישה המוזרה.
פון שטראוזן הצעיר הסתגר בגלריה שוממת שלו. שדיי העבר פרצו אל חייו השלווים. לא הייתה לו שום תוכנית ממשית איך יוכל להיפטר מהאורח הבלתי קרוי שאיים להפוך את חייו לגיהינום. הוא תיעב את היהודים ולא יכול היה להרשות לשחצן המטונף שבמיקרה היה גם אחיו התאום, ודמה לו כשתי טיפות מים, להרוס את חייו.
"אח מפלסטינה, זה כבר יותר מדי", פסק.
הוא גדל אצל סבתו, אמה של לילי, שנותרה אלמנה לאחר שבעלה היהודי חוסל ע"י גסטאפו ב 1944.
לא נודע לו מה עלה בגורלה של אמו החצי יהודייה. הוא רצה להשכיח אותה מליבו ולמחוק אותה מחייו בכל מחיר. נותרה לו ממנה רק מזכרת אחת, שהעניקה לו סבתו כשמלאו לו 13 שנה. כשקיבל אותו לידיו, נטל נר בוער ושרף אותה כנגד עיניה של סבתו, הפקוחות לרווחה בתרעומת מאימת המעשה. זו הייתה המטפחת הרקומה, הנושאת את ראשי התיבות .L.S ודמותה של הפייה הזהובה, שעלתה בלהבות השטינה.
פעמון דלת הכניסה פרץ אל תוך הרהוריו. הוא ניגש לפתוח את דלת הגלריה שלו. אישה צעירה נעצה בו את מבטה הנועז. הדמיון בין רן ופון שקראוזן המם אותה. שלי ניסתה לכבוש את רגשותיה. היא מלמלה ”Hi” הססני, השתאתה לרגע והושיטה לו את מטפחתה של מרלן, בניסיון להכות בו בבליץ. הוא תפס את ידה, משך בכוח פנימה ונעל את הדלת.
לא עברו מספר דקות ושוב נשמע צלצולו הטורדני של הפעמון.
רן עמד בפתח הדלת: "יידעתי את משטרת מינכן על הסכנה הרובצת מעל ראשי. אם עד הערב לא אצור קשר עם מפקדה, תמצא את עצמך אחרי סורג ובריח". קולו של רן היה נחוש. פון שטראוזן הבין: המשחק נגמר. הוא שאל בקולו העייף, מה רצונם של האדון והגברת. רן השיב: "ספר כל מה שידוע לך על משפחתי ונעזוב אותך לנפשך. לא תראה אותנו עוד לעולם".
רן ושלי נחתו בת"א לפנות בוקר. הם יצאו מהמטוס ונשמו מלוא ריאותיהם את האוויר הצח של המולדת. תם מסעם אל העבר. רן אימץ אליו את גופה הדקיק ונשק קלות לשפתיה. הם מיהרו להגיע אל מרלן.
שלי פתחה את הדלת. מרלן נהגה לאחרונה לקום עם הזריחה ולצאת לטיול אל חוף הים. רן הבחין בדף נייר המונח על השולחן תחת אגרטל אלגנטי ובו ורד ארגמן אצילי. הוא נטל אותו לידיו. גופו רעד. הוא הושיט לשלי חרש את מכתב הפרדה של אמה:
"אוהבת אתכם לעד.
מרלן"
לקראת הערב מימיה הסוערים של הים התל אביבי פלטו את גופתה של מרלן .
-סוף-
