סיפורים

נתון מספרי

"נקישה על סף דלת ביתי"

מוקדש לכל אותם אנשים שהם הסיפור מאחורי הנתון.

יום חמישי בשבוע היה יום רגיל ושגרתי,עבודה,טלפון שיחה עם חברה ,קישקושים על ספל קפה וכמה סיגריות על הדרך,קצת טלויזיה,שיחה עם בן הזוג,ולישון.

אני מתעוררת מדפיקות על הדלת,לרגע אינני מבחינה שעוד לילה ,כשאני שואלת מי שם? עונה לי קול מבחוץ,"תפתחי זו אמא!"אני קמה מהמיטה,צועדת לפתוח את הדלת אינני מודעת לשעה או למה אמא כאן? לא חושדת כלל שמשהו מוזר קורה מסביבי.

כאשר אני פותחת את דלת ביתי אני רואה בפתח את אמא ושני שוטרים,בעודי מתבוננת בהם ולא מבינה ישר  מה בדיוק מתרחש באויר נזרקת אלי הבשורהשאבא שלי האהוב והיקר נהרג בתאונת דרכים!

ובעיתון למחרת נספר הרוג נוסף,נתון יבש,חשבון פשוט,הרוג ועוד אחד ועוד שניים וכך מתווסף לעיתון היומי מהו הממוצע השנתי.

עוד שכול לא רצוי שעובר כמידע שאינו נתפס על אוזן תמימה וטהורה שאינה שמעה את הדפיקה בדלת באמצע הלילה.

לכל "הרוג בדרכים"יש סיפור.פזאל חיים אישי ,תמונה ועוד תמונה,חלקים שמתחברים ,מתלכדים ונהפכים לחווית חיים.

כל מוות הוא עצב,כאב,ובלבול כועס ,חוסר אונים גדול שנובע מאובדן יקיר ליבך שנלקח, הלך ולא ישוב עוד...

אף אחד אינו רוצה לחוות שכול של אדם קרוב,יש מחלות השם ירחם,לא עלינו,יש טבע שלפעמים מזיק בכוחו ויש תאונות דרכים,הקטל בכבישים!

אני מבקשת להוציא אותך לרגע מהתבנית המספרית,היבשה ,הרחוקה מהרהורי ליבך ולספר לך על הרוג אחד,אדם,כמו כל אלו שנספרו לפניו ולצערי גם אחריו.

ביום חמישי שהלכתי לישון ,ידעתי שיש לי אמא ואבא שחיים ואוהבים ומגנים עלי מכל צרות העולם,עשרים ושתיים שנה זה היה המצב.

יום שישי,שעת בוקר מוקדמת,מצב חשבון פשוט ,יש לי אמא,חסר לי אבא!

היתה תאונה קשה,מכונית התנגשה חזיתית באבא והוא מת במקום,עכשיו תתחילי להפנים ולהחסיר אותו בספירה הכללית בחייך,יום יום.

נהג צעיר,שנשלל רשיונו לקח את מפתחות הרכב עלה ונסע בכביש במהירות מופרזת ובהשתוללות ולא מספיק זה הוא ביצע עקיפה אסורה ומסוכנת על קו לבן,אבא שלי היה לצערי ממולו ותוך שניות היתה ההתנגשות.יותר אין לי אבא,חסל ונגמר,ולמה?על מה?

אני יושבת במרפסת בבית של אמא ומנסה להחליט היכן לקבור את אבי, החלטות רצניות בזמן מבלבל כל-כך,אך הדבר מעסיק את המוח באוטומט לסדר את הכל ,שעה ,מקום,מתחילים להרים צלצולים ,לידע בדבר האסון את החברים והקרובים.

בגבעה שמוקפת שדות חיטה אנחנו מספידים ונפרדים מאבא לעולמים.השבעה,המוני אנשים כאלה שמוכרים וגם רבים אחרים שבפנים אתה מכירהם באים בגלים ,אנשים שדואגים ומשתתפים ומסביב חבורות של אנשים מתקבצים,הסיפורים עולים ומסופרים,בחלם הסוף ידוע ויש גם כמה הפתעות שלא ידעתי.בכי,צחוק הם מתחלפים אצלי בלי שליטה ,תלוי מה הסיפור.ועוד גל של מנחמים שניצבים יותר חסרי אונים ממני ולא יודעים מה להגיד אז פשוט יוצא להם ..."תיהיה חזקה.." וככה כל יום,כל אדם שנפרד אומר לי משהו סתום ובנאלי כמו..?"תיהיה חזקה" ההרגשה שאני בדיוקרוצה לא להיות גיבורה,ההפך יש חולשה נפשית ופיזית. הגוף מותש משינה טרופה,חוסר תאבון ,עצב לא נשלט שאין שום תרופה להעביר או להפיג אותו ממך. הימים עוברים ,שבעה במספר ,כולם מחבקים,מבינים,ויש מעין הרגשה שאפשר אכשהו להמשיך ולחיות בלי...

לא סתם המציאו את "השבעה" המטרה העיקרית שלה היא להמהם ולטשטש את הכאב שנפער בנשמה שעכשיו מתחילה לעבד את האובדן.ואז נגמר,כולם חוזרים לשיגרה שלהם ורוצים לראות אותי עושה כמוהם .

בום טראח כולם מסביב מלחששים ומיעציים..."תחזרי לשיגרה,זה יעשה לך טוב תנסי להפגין שהכל מעולה ושגרתי אצלך,תחזרי לעבוד ותראי שהדבר מועיל וטוב! ואני שואלת למי בדיוק?...

 

תמיד ארגיש ילדה שלקחו לה בלי רשות את אבא.

כל "הרוג בתאונת דרכים" הוא אדם שהשאיר אחריו חיים שלמים ומיוחדים ,משפחה שאוהבת ועתה מוחסרת ובגלל מה?טיפשי,מיותר,מכעיס,מתסכל כל מה שתרצו!

חשבון פשוט,מינוס אבא,אין בעל,האח אבד ,כבר לא נתון יבש!

מאחורי כל מספר מסתתר סיפור .

מוקדש לאבישנמצא שם ולא כאן איתנו.

אם יש גן עדן אני בטוחה שנוסעים שם רק באופניים!!!

תגובות