סיפורים

להדיח את פריש

לגבי פריש היתה הסכמה כללית במחלקה. חייבים להדיח אותו. עד כדי כך שהפלוגה כולה ידעה מכך, וכל פעם שמישהו ממחלקה אחרת פגש מישהו ממחלקה 2, השאלה הראשונה שלו היתה "נו, הצלחתם להדיח כבר את פריש?"

לדעתי כל בה"ד 1 קבע לו כמטרה באותה שנה באותו המחזור להדיח את פריש מקורס הקצינים. רק שלא נמצאה סיבה מספקת שתאפשר להדיח אותו. וכמה שהמד"כים השתדלו למצוא אחת שכזו, ואפילו הממ"ח אישית ניסה למצוא סיבה בזכותה יוכל להעיף אותו החוצה, הם כולם נכשלו.

פריש למד היטב את הלקחים מקורס הקצינים הקודם ממנו הועף שלושה שבועות לפני סיומו. לא שהצטיין בחיילות או בפיקוד, אלא שלצער כולם לא נכשל באף בחינה תיאורטית או מעשית ולא פישל בשום דבר. פשוט לא ניתן היה להעלות אותו לוועדת הדחה בביטחון שמשם יחזור רק לבסיס חיל החימוש ממנו הגיע כסמל ראשון, ולא למחלקה 2 בפלוגה ב' של קורס הקצינים הבסיסי בבה"ד 1 שמתה להתפטר ממנו.

ולמה כולם רוצים שיעוף?

כי הצורה שלו מעצבנת. הוא גבוה מדי, מתקרב לשני מטר, מסתכל עלינו תמיד מלמעלה, קצת שמן, כמו גביר בראשית דרכו, מרכיב משקפי שמש יקרים, שאבא שלו הביא לו מאמריקה. הוא אומר שאבא שלו קברניט באל על, אבל אף אחד לא מאמין לו, או לא רוצה להאמין לו, וחוץ מזה מי שמע שלקברניט באל על יקראו פריש.

הפנים שלו עגולים, מלאים ואדומים, כמו אבטיח, ויש לו אף בולבוסי מעצבן עם חטטים בנחיר הימני. והוא גם סוציומאט. אבא של הסוציומאטים. תמיד שצריך לנקות שירותים הוא מוציא פטור רפואי. יש לו מין סעיף רפואי סודי שאף אחד לא יודע מהו ובעזרתו הוא מקבל מהמרפאה פטורים מעבודות מלוכלכות. השמועות אומרות שהוא נותן שוחד לחובש, לרופא, לכל מי שצריך. טוב, אולי לא ממש כסף, אבל מתנות בוודאי שכן. מאלו שאבא שלו, הכאילו קברניט, מביא לו מחוץ לארץ.

ובנוסף הוא גם עשיר. הוא מגיע לבה"ד 1 עם פג'ו 404 אוטומטית בצבע שנהב. לפי דבריו אבא שלו קנה עכשיו את הדגם החדש, פג'ו 504, ונתן לו את האוטו הישן שלו. ופריש מתרברב "הוא בעצם חדש, אין לו אפילו שלוש שנים." ותמיד יש לו מזומנים בכיס בלי גבול, וסיגריות קנט ארוכות, וסוכריות מציצה מחוץ לארץ. פריש גם לא מכבד אף אחד בדברים הטובים שיש לו ולא מסיע אתו בפג'ו 404 אף אחד, כשיוצאים הביתה.

האמת שאף אחד גם לא ביקש ממנו שיכבד אותו או שייקח אותו הביתה. אולי היה נותן ולוקח. אבל מי יבקש מפריש. נמות ולא נבקש ממנו משהו.

והוא מגעיל. במובן הפיזי. למען הדיוק הוא עושה רק משהו אחד מגעיל, אבל זה כל כך מגעיל שלא צריך יותר. תמיד יש לו בכיס קיסמים, כאלו שמנקים בהם את האוזניים. כאלו שיש להם משני הצדדים צמר גפן בצורת כדור פוטבול מיניאטורי. פריש, כל כמה שעות, מוציא קיסם מכיס החולצה שלו, טובל צד אחד שלו בפיו, מגלגל אותו בידו בתוך פיו, כמו ילד שמסובב בפה סוכרייה על מקל, כדי שיוכל ללקק את כל היקפה.

אחר כך מוציא מהפה, בוחן בקפידה אם צמר הגפן טבול במספיק רוק, ואם לא, חוזר ומכניס את הקיסם עם הצד הרטוב לפה ומסובב אותו שוב עד שנחה דעתו מרמת הרטיבות ואז מכניס את הצד הרטוב עמוק לאוזן, מחטט בה במרץ, מוציא, מסתכל וזורק את הקיסם. בגלל שהוא עשיר הוא לא משתמש בצד השני של הקיסם, רק בצד אחד. בשביל האוזן השנייה הוא מוציא קיסם חדש מהכיס.

פעם נשאר לו הקיסם האחרון בכיס של החולצה. הוא כנראה ידע על כך כבר כששלף אותו משם. אז מה הוא עשה? קודם שהכניס את אחד הצדדים עם צמר הגפן לפה שלו, הוא שבר את הקיסם לשניים, והשתמש בכל חצי לאוזן אחרת. קצת התקשה עם האצבעות שלו דמויי הנקניקיות לבצע את הטקס כהלכתו בחצי קיסם, אבל הוא הסתדר איכשהו.

מעניין מה היה קורה אם לא היה יודע שזה הקיסם האחרון? האם היה מסתפק בינתיים בניקוי אוזן אחת, או היה ממשיך בכל זאת ומטפל באוזן השנייה, ואפילו מחזיק את הקיסם, כשהיה מכניס את הצד הנקי שלו לפה ואחר כך לאוזן השניה, בצד עם האיחס הצהוב שחור שהוציא קודם מהאוזן הראשונה?

כשפריש היה מנקה את האוזניים שלו כל הכיתה היתה מסתכלת עליו. גם המד"כ היה מפסיק את התרגולת ומסתכל עליו כמו על יצור מבעית מאין כמוהו. ולפריש בכלל לא היה אכפת. היום אני חושב שדווקא כל הכבוד לו שהקפיד על נוהל היגיינת האוזניים כמו שעון ולא שם על אף אחד.

אז למה לא דאגנו כולנו שיעוף מהקורס במבחן הסוציומטרי? למה לא כיסחנו אותו בסוציומטרי חד משמעית כך שלא תהיה לאף אחד ברירה אלא לומר לו שהוא דפוק חברתית ולכן לא יוכל להיות קצין? משום שבאותו מחזור של קורס הקצינים ביטלו את המבחן הסוציומטרי כי במחזור הקודם מישהו התאבד כתוצאה ממה שכתבו ואמרו עליו.

גם את ניווטי הבדד ביטלו, ויצאנו לניווטים רק בזוגות או בשלשות, כי במחזור הקודם, כשהיו ניווטי בדד, מישהו נפל לבור עמוק, ובגלל שהיה לבדו לא היה מי שיחלץ אותו והוא דימם למוות. בזכות זה שלא היו ניווטי בדד במחזור שלנו אני הצלחתי לעבור את קורס הקצינים, כי בניווטים במרחבים הפתוחים הייתי די חלש. זו תופעה מעניינת אצלי. שימו אותי בכל עיר בעולם ומהפעם הראשונה אשחה בה כמו דג במים, אגיע לכל נקודה בלי כל בעיה רק מהצצה קלה במפה. שימו אותי במרחב פתוח בטבע אני מאבד כל חוש כיוון. מקיצוניות אחת לשנייה. אבל לא מדברים עלי אלא על פריש.

פעם הביאו לנו, לחדר ההרצאות המרכזי של הבסיס, מרצה אורח, במסגרת שעות החינוך שחובה היה להעביר אותן לפני הצוערים. אפילו המב"ס, האלוף משנה, שכעבור כמה שנים התקדם עד לאלוף, אבל רמטכ"ל הוא לא נהיה, נכח במשך כל זמן ההרצאה. המרצה דיבר על החיים בגולה, על הירידה, העלייה וכל המשמעויות הנובעות מכך.

רובם ניקרו. בזמן שניתן לשאלות, להשמעת דברים מפי הצוערים, פריש הצביע ואמר שלדעתו מה שימנע שכולנו נרד עוד פעם לגולה הוא שתהיה שואה שנייה באירופה ובאמריקה, כי היהודים עדיין לא למדו לקח, וצריך ממש להרוג בהם הרבה מאוד בגולה כדי שאלו ששם ואלו שפה שמתכוונים לרדת לשם, ילמדו לקח.

כל אלו שעדיין לא חרפו ממש, הזדעזעו כשפריש אמר שצריך שעשרות אלפי יהודים יירצחו בגולה וקראו לעברו "פריש, אותך יהרגו ראשון ברגע שתתחיל לנקות את האוזניים." וגם המרצה אמר לו שזה קיצוני מדי ואכזרי מדי מה שהוא אומר, ובכלל קודם לכול עומדת קדושת חיי האדם לפני המטרה של לא לרדת לגולה. ואני חשבתי שכמה שאני כמו כולם לא סובל אותו, בסך הכול צריך די אומץ להגיד את מה שהוא אמר.

כשהיינו בסדרה בירושלים היינו חייבים להתארח אצל משפחה חרדית לסעודת ערב שבת. "לקרב בינינו לבינם זה לא פחות חשוב מלהתאמן על כיבוש יעד מבוצר," אמר הממ"ח. אפשר לחשוב איזה תרגולים לכיבוש יעד מבוצר עשינו כבר בקורס. כולו קורס בסיסי. אבל הרבה ברירה לא היתה לנו.

התחלקנו לזוגות. כל זוג קיבל פתק עם כתובת של משפחה אליה הוא צריך להגיע עד שעה שש בערב. לי יצא ללכת עם פריש. ייתכן שפריש לא היה מודח מקורס קצינים אילו לא הוגרלתי ללכת אתו. אני בכלל לא הייתי זוכר אותו ולא הייתי כותב עליו סיפור.

בקיצור הלכנו אני והוא לפי הכתובת שקיבלנו, הוא גדול ומלא כזה ואני לעומתו נמוך. בעשרים סנטימטרים לפחות החרא הזה היה גבוה ממני. הגענו לדירה שבקומה השנייה. קיבלו אותנו בעל הבית, גוץ עם זקן לבן ומחודד ומשקפי קרן, אישה שלא עוררה בי שום גירוי מיני, וארבעה ילדים, כולם בנים ברוך השם, שנה הבדל בין אחד לשני, נראים דומים בשלבי התפתחות שונים, ממש קופי אחד לשני, רזים, עם פיאות קצרות, משקפיים לכולם, חולצה לבנה מכופתרת עד הכפתור האחרון, מכנסיים שחורים, גו קצת כפוף, שקטים, יותר מדי שקטים.

בעל הבית בירך אותנו לשלום וביקש שנתלווה אליו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת. הלכנו אתו. בדרך דיברנו דיבורים סתמיים. מאיפה אנחנו, מאיפה הוא, מה הוא עושה, השטויות הרגילות שאנשים מדברים כשאין להם בעצם על מה לדבר. הוא היה שען. אהב יותר מכול לתקן ולשפץ שעונים עתיקים שהביאו מחוץ לארץ, כאלו שהיו למשפחות יהודיות מדורי דורות. הוא עצמו בא מהונגריה. נדמה לי שגם השורשים של פריש משם.

בבית הכנסת, שהיה רחב ממדים בצורה יוצאת דופן, אף פעם לא ראיתי כזה בית כנסת ענק, היו המון חרדים. לכל החרדים אותם פנים ואותם בגדים ואותם נענועים ואותם דיבורים. הנחיל האנושי השחור והגדוש הזה הרשים אותי ממש. כל כך הרבה מהם ביחד אף פעם לא ראיתי. כמה ניגשו אל השען, המארח שלנו, והחליפו מילים בפרשנות של סוגיות הקשורות בהלכה, במקורות, כל מיני דברים כאלו, לפי מה שהצלחתי להבין. הבנתי גם שלמרות שהוא שען ולא רב או משהו בדומה, הוא כנראה איש חריף וידען ומוערך בקהילתו.

שכחתי מפריש לגמרי.

פתאום החמור-גרם הזה שואל את השען "נכון שאף אחד מכם לא הולך לצבא?" הוא ענה לו בנחת שאכן הרוב המכריע מהם אינו הולך לצבא. כדי להציל את כבודו הנרמס של המארח שלנו, הימרתי ושאלתי מין שאלה רטורית "אבל אתה היית בצבא?" והוא הצטחק ואמר "כן, אני הייתי בצבא. הייתי בחיל הקשר." כמעט וסיפרתי לו שגם אני בחיל הקשר, אבל העדפתי לשתוק. לא בא לי בכלל לדבר על הצבא.

כשנגמרה התפילה הלכנו אתו הביתה ושם כבר ארוחת השבת היתה מוכנה ואני ופריש ישבנו אתו ועם אשתו וארבעת ילדיהם. פחדתי שפריש יוציא קיסם מכיס החולצה ויבצע את הטקס הידוע שלו לניקוי האוזניים. אבל הוא לא הוציא.

תוך כדי הארוחה הם דיברו על פרשת השבוע, פרשה מספר בראשית. האבא הביא לפניהם מובאות מהרמב"ן ומהספר "צאנה וראינה" שמופיע גם באחת הבלדות של טשרניחובסקי. הנושא היה על שרה שניתנה על ידי אברהם לפרעה שישכב אתה כשפרעה חשב ששרה היא אחות אברהם. הם דיברו חופשי על הנושא. הילדים קצת הסמיקו ונראה שחסרו להם מילים לשאול את האבא כל מיני שאלות. אני למשל בטוח שהם רצו לשאול אותו "כיצד שרה עדיין יכולה להיות אמנו לאחר שפרעה זיין אותה?" אני הייתי מרותק ושוב שכחתי לגמרי מפריש.

אחרי הארוחה התחילו הילדים לשים לב יותר אלינו, להתעניין, לשאול שאלות, כמו ילדים. אז פריש, הבהמה הזו, נכנס לתמונה במלוא המרץ. הוא שפך לאוזניהם סיפורי הפלא ופלא, שכולם מצוצים מהאצבע, או מהקיסם שהוא מרטיב ברוק לפני שהוא שולף בעזרתו את השעווה הסמיכה מרוב חרא מהאוזן שלו, ולפיהם אנחנו חורשים את הארץ, ולפעמים אף יוצאים מעבר לגבולותיה, ברגל, בנגמ"שים, בטנקים ובמסוקים. פלא ששכח להכניס קצת מהמבצעים שביצענו מעל ומתחת לפני הים. מה יש קצת הווי מחיי החובלים והקומנדו הימי לא מגיע לנו?

והם שתו את דבריו בצמא והביטו בו כגיבור ישראל, ואני נהייתי שקוף ככל שפריש המשיך לזרוק את עלילות הגבורה של המחלקה שלנו. יפה מצדו שדיבר על כל המחלקה ולא רק על עצמו. אני הרגשתי שפריש הוא הדון קישוט ואני לכל היותר נושא כליו, סנשו פנשו קטן ומשני מבחינת חשיבותו, והחלטתי שאתנקם בו.

כמה שנים אחר כך, כשהיו לי כבר בנות שהתעניינו נורא בסיפורים על עלילות גבורה של חיילים, הייתי מרדים אותן עם סיפורים דומים לאלה שפריש סיפר לארבעת הדוסים הרזים עם המשקפיים. אבל אז לא ייחסתי לו שום תכונות אבהיות. שנאתי אותו ממש כשראיתי איך הם מביטים בו פעורי פה ועיניים, פוחדים לפספס מילה אחת מדבריו. בא לי לקטוע אותו ולומר "איפה שאנחנו, כולו קורס קצינים בסיסי, תאמינו לי בחיים לא נסענו בשום דבר אחר חוץ מאוטובוסים ומשאיות, אפילו לא בג'יפים. המשימה הכי נועזת שביצענו היתה מסע ניווט של שלושים קילומטרים באיזור בית ג'וברין." אבל שתקתי.

השבוע השני לפני סוף הקורס נקרא שבוע המשימות. יוצאים מחוץ לבסיס לסדרה מתישה, הכי קשה שיכולה להיות עבור צוערים מבסיסי. מי שגומר את הסדרה כמעט ואין סיכוי שיעוף בשבוע האחרון. לפני שיצאנו כל אחד נכנס לשיחה אישית אצל הממ"ח כדי לקבל חוות דעת אחרונה עליו. הממ"ח אמר לי שבפיקוד ובארגון אני בסדר גמור ומבחינת כושר גופני אני בינוני, החיילות שלי בשדה לא מי יודע מה טובה, אבל בהחלט אני יכול להיות קצין טוב ורק שאשתדל לא לפשל בשבוע המשימות. אחר כך שאל אותי אם לי יש מה להגיד.

רציתי לומר "תודה, שום דבר." אבל פתאום נזכרתי בעלבון נושא הכלים של דון קישוט והחלטתי לנקנק את פריש. אמרתי לו "כן, משהו בקשר לפריש." והממ"ח אמר "כן, מה בקשר לפריש? כבר כמה דיברו אתי עליו שהוא סוציומאט רציני, אבל עד שהוא לא יעשה משהו שאסור לעשות ממש, אני לא יכול להדיח אותו. אסור לי." חשבתי קצת ואמרתי לו "אתה זוכר שהלכנו להתארח אצל משפחה דתית בירושלים?" הוא הנהן. המשכתי "בקיצור הוא דיבר שם כל כך הרבה שטויות ועשה כאלו בושות שממש התביישתי. לא יכול להיות שהוא יהיה קצין. קצין מייצג את הצבא." הממ"ח הביט בי סקרן ושאל "מה בדיוק הוא עשה?"

עוד פעם חשבתי לפני שעניתי.

"הוא אמר שאנחנו מיחידה מובחרת. מסיירת. הוא סיפר שאנחנו עומדים לצאת למשימת צניחה מעבר לגבול. אתה יודע שקרים כאלו. חוץ מזה יש פה את העניין הבטחוני שאסור לספר בכלל על מה שאנחנו עושים בצבא." הממ"ח גיחך בבוז "פריש בסיירת, ככה הוא אמר. טוב על זה אני עדיין לא יכול להדיח אותו. נראה איך הוא יהיה בשבוע של המשימות."

בלילה שלפני הלילה האחרון של שבוע המשימות חזרנו, בערך באחת בלילה, ממשימה שבאמת היתה קשה. הכי קשה ומסובכת שהיתה לנו בכל הקורס. המד"כ אמר שכמה שהיינו בסדר כדאי שנהיה מוכנים להקפצה בכל רגע ומי שיפשל יודח.

הוא פנה לפריש "אתה שומר ראשון, תקפיד שמכשיר הקשר יהיה פתוח כל הזמן ותהיה בהאזנה." בדרך כלל המד"כ לא מתערב בסדר השמירה. לא אומר מי ישמור ראשון או שני וכן הלאה. חלוקת השמירה היא באחריות הצוער תורן.

הלכנו לישון כמו שאנחנו, עם הבגדים הספוגים זיעה וחול.

על מה שקרה לאחר מכן הסקתי לפי השמועות שהתרוצצו בין החברה. המד"כ חיכה כנראה עד שפריש יתחיל לנמנם. כשהשתכנע אותת לממ"ח שהיה עם כיתה 2. אנחנו היינו כיתה 1. הממ"ח והמד"כ של כיתה 2 יצאו לכיוון הכיתה שלנו. לפני שיצאו הם התייצבו לפני השומר התורן של כיתה 2. גם הוא היה בשלבי ניקור מתקדמים והראש שלו צנח ועלה כמטוטלת מעל מכשיר הקשר שדאג להעמיד אותו לפניו, כשהוא עצמו יושב ונשען עליו.

המד"כ של כיתה 2 הכניס לו בעיטה חדה בצלעות שהקפיצה אותו וצרח עליו "אתה רוצה לעוף דווקא עכשיו, נמני." ונמני ענה מבוהל "רק בדקתי משהו במכשיר." "אם כבר בדקת," אמר לו הממ"ח, "אז תנסה להתקשר עם כיתה 1 ותודיע לשומר שם, שראית ששנינו הולכים לכיוון שלהם ושיהיו מוכנים להפתעה." נמני המבוהל ניסה ככל יכולתו, ולבסוף התייאש "לא עונים מכיתה 1."

לפי מה שנמני מספר גם הממ"ח וגם המד"כ של כיתה 2 הרימו ידיים בשמחה וקראו "יש," ורצו לעבר כיתה 1, שם חיכה להם המד"כ שלנו, שלפי החיוך שלו הבינו שמכשיר הקשר של נמני היה תקין, ואכן ההודעה שהוא שלח נשלחה. ושני מד"כים וממ"ח הביטו בפריש ששמונים אחוז ישן, בוודאי ישן כך שלא שמע כשדיברו אתו בקשר, למרות שהמכשיר שלו היה פתוח והשמיע צפצופים, ולא ראה את שני הסג"מים והסגן העומדים מעליו ומביטים בו בשמחה ואולי אפילו במעט אהבה.

אחר כך נשאר השבוע האחרון של הקורס. בדרך כלל כולו מוקדש להכנת מסדר הסיום ולכל מיני ענייני מנהלה. ביום ראשון בבוקר, במסדר, פנה המד"כ לפריש, "איתי, בעשר אתה צריך להתייצב במשרד המב"ס." כולם ידעו שמדובר בוועדת הדחה ופריש יודח מהקורס. גם פריש.

מי בכלל ידע שקוראים לו איתי? איתי זה שם מתאים לקצין. אבל לא פריש.
 

תגובות