צפיה

הוא יושב במרפסת.
במרפסת ענקית, גדולה ורחבת ידיים, יושב בתחתוני בוקסר מצחינים.
הוא מסתכל, צופה - מציץ.
מציץ בה.
רואה אותה מתלבשת, קמה, עוברת, מציצה בו.
לעתים יושב במכנסיים מופשלים ומגחך, מצחקק, בטוח שאינה רואה אותו, שאינה צופה בו.
יוצאת מן המקלחת לבושה חלוק לבן ורכרוכי.
ניגשת אל המרפסת, מפשיטה עצמה, מניחה החלוק על כסא הנדנדה וממשיכה הלאה, אל תוך הבית.
גם משם יש לו נקודת מצפה שהכין עבורו.
"הוא בטח לא רואה אותי עכשיו",
"היא בטח לא יודעת שאני רואה".
וכך כל ערב, מתבונן בה.

בשבתות אשתו עורכת ארוחות צהריים במרפסת, הוא כמעט תמיד איננו שם.
פעם היה יושב עם הלפטופ שלו ומעשן סיגריה או שתיים, כעת רק יושב וצופה בה.

פעם, בחושך, חשבה שהלך לישון, אז התפשטה לגמרי, ורק אז, באישון לילה קמה לגלות כי היה שם כל הזמן, בעלטה.
אז לקחה משקפת והחלה לצפות בו גם, הוא ראה אותה.

בטח קוראים לו אפרים או יורם, או משהו בסגנון.
הוא איש עם כרס, בסביבות גיל 50, מנכ"ל או סמנכ"ל באיזו חברה משעממת.
והיא חיילת בת 20, וכבר כל כך מיואשת מהחיים.
הוא לא מצפה לכלום.
והיא אינה יודעת למה לצפות.

וכך, כל לילה הם צופים אחד בשני בשקט, בטוחים שהצד השני לא יודע.