אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 115 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/5/1980
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..." (רומן גארי)
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
19/10/2017 12:35:30

נושא: למשוררים תמיד
תהיה עבודה רבה.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
המתאגרף - אבי יאיר סיפורים (11/9/2007-22:31) 460 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
זיגל בא לבקר ערב אחד, אחרי תקופה ארוכה שכנראה היה עסוק מכדי לבוא או להרים טלפון. רונן היה באמצע אימון ולא שמע את הדפיקה הראשונה בדלת. השנייה תפסה אותו באמצע קומבו שמאל-שמאל, ימין, וו-שמאלי-נמוך. הוא פתח את הדלת ושם ניצב זיגל, עייף, מוכה, מתנדנד מרגל לרגל במבוכה. צריך לצלצל בפעמון, הרהר רונן. על מישהו עברו כמה סיבובים קשים.
"רבת עם עידית?" שאל את זיגל אחרי שנכנס.
"כן. לא קיבלתי את הקידום ההוא בעבודה."
"זה שהבטיחו לך? חשבתי שהוא כבר בידיים שלך."
"זה גם מה שאני חשבתי." נאנח זיגל. הוא התיישב על אחת הכורסאות. "זה מה שיפה פה. הם נותנים לך להתקרב, להיות שמה, אתה כבר יכול להריח את זה, ואז זה עושה לך שלום עם קריצה. מרים כנפיים ונעלם."
'הם', הרהר רונן בעודו מסיר את כפפות האיגרוף. 'שמה'. 'זה'. הוא כבר ראה שזה הולך להיות אחד מהדברים האלה. יש לו מספיק מזה בעצמו. זרק את הכפפות על השולחן וחיפש חולצה נקייה. "בוא נלך."
"לאן?" שאל זיגל.
"נלך לעשות סיבוב, אני צריך לעשות קירור. ואין לי שום רצון לשבת פה ולשמוע אותך מקטר מי זה 'הם' ומה זה ה'זה' וחוץ מזה אתה יודע שזה המקום הראשון שעידית תחפש אותך, ואני לא צריך צרות איתה." החריפות לא הייתה מוסווית במיוחד, וזיגל היה נבוך מעט. קם ושפשף את עיניו. שק האיגרוף של רונן עדיין התנדנד בפינה כשהם יצאו.

זיגל היה זועף. "אתה מתכוון לשאול אותי כבר?" שאל כשהיו בטיילת.
"לשאול מה?"
"מה אני עושה כזה עניין, וזה בסך הכול עיכוב זמני, ויהיו עוד הזדמנויות, אתה יודע - כל החרא הספונטני הזה."
רונן לא ענה. זיגל היה מרוכז בעצמו ובאומללות שלו ונזקק למישהו לדבר איתו, ואין צורך עכשיו להזכיר לו שאולי לאחרים יש בעיות משלהם.
"קרעתי את התחת בשביל הג'וב הזה. אתה יודע למי נתנו אותו בסוף? הטיפוס הכי עלוב במחלקה שלנו, הבנאדם שסגר הכי פחות מכירות בשנה שעברה ואני לא מגזים. אלא מה, הוא בן-דוד של אח של מישהו. שקרן קטן ומסריח. הבנאדם הזה לא עושה כלום, יושב כל היום במשרד שלו, מכין קפה, הולך להשתין וחוזר חלילה. כל המשרד מדבר על הסיפור המסריח הזה ועל איזה חוסר צדק הולך פה וכמה דפקו אותי. כל המשרד מדבר, אבל אני זה שצריך ללכת כל יום לעבודה ושכולם יסתכלו עליי."
"הבנתי."
"לא, לא הבנת. אתה חושב לעצמך עכשיו 'עוד פעם דופקים את השחורים'." אמר זיגל. "אתה מבין? לכל אחד יש סיפור כזה. על למה הוא היה אמור עכשיו להיות זה-וזה, אבל מה לעשות שדופקים את השחורים. תירוצים זה כמו החור של התחת, לכל אחד יש לפחות אחד, נכון? אבל במקרה שלי זה פשוט ככה. הפעם זה לא תירוץ, זה באמת חוסר צדק. דפקו אותי."
"במקרה שלך רצוי לחזור לתירוץ הישן יותר של 'כולם אנטישמים', זיגל." אמר רונן. זיגל היה עייף ומוטרד מכדי לעמוד על ההומור שבזה.
"איך אני אנסה להסביר לך את זה." המשיך זיגל. "אתה יודע איך הרגשתי כשיצאתי מהמנכ"ל? אין אלוהים. פשוט ככה. גידלו אותך לפי איזו קונספציה מיושנת, תפיסת עולם של ההורים שלך שהיו עולים חדשים חלוצים אידאליסטים וכל זה, שאומרת שכל מה שאתה צריך לעשות זה לעבוד מספיק קשה והכול יהיה בסדר. זה מה שמוכרים לך כל החיים. איזה שטויות. זה לא ככה וזהו זה, אין אף אחד או שום דבר שדואג לך. אנחנו כמו כדורים קטנים כאלה, שמתגלגלים דרך מסילות ותעלות במשחק-הרכבה הזה שהיה לי כשהייתי ילד."
רונן הריץ בראש מכות משולבות. שמאל-ימין, שמאל-ימין, וו-ימני-גבוה. שמאל-שמאל, ימין, סנוקרת שמאל, סנוקרת ימין.
"עידית קנתה לי פעם ספרון קטן כזה של 'עצות לחיים טובים.'" המשיך זיגל. "הוא אצלי במשרד, והייתי מדפדף בו מדי פעם. כתובות בו כל מיני אמרות שפר בסגנון - אין דבר העומד בפני הרצון, כל חלומותיך יכולים להתגשם, בולשיט מהסוג הזה. דבר ראשון שאני עושה מחר בבוקר זה זורק את הספר הזה לפח. מי בכלל כותב את הספרים האלה, הא? מי נותנים את כל ההרצאות האלה בסגנון - לא נשברתי, השקעתי ובסוף הצלחתי? אלה שהצליחו בסוף. הרי סטטיסטית חייבים להיות חבר'ה כמוני שנתנו את הנשמה, וקיבלו חרא בפיתה. השקיעו, הקריבו, לקחו את הצ'אנסים, עשו הכול כמו שצריך, ובסוף ההם דחפו להם דינמיט דולק עם צחקוק של באגס באני. והבעיה היא, שאנחנו לא כותבים על זה ספרונים."

כשהם חזרו לדירה של רונן, יכלו לשמוע את הטלפון מצלצל ללא הפסקה עוד מחדר המדרגות. "זאת היא." אמר זיגל. "עידית מאשימה אותי. היית מאמין? נכנסה לאחד מהטראנסים האלה של צעקות, שהיא לא נותנת לך להוציא מילה מהפה. לא משנה מה יקרה, אני אשם אצלה."
"תן לי לדבר איתה. אל תחשוב על זה, יהיה בסדר." אמר רונן ופתח את הדלת. הם נכנסו והוא ניגש לטלפון. "הוא אצלך?" שאלה עידית.
"הוא פה, כן."
"תן לי אותו."
"זה לא יהיה רעיון טוב כל כך כרגע, עידית. הוא מרגיש גרוע לאללה."
"רונן, אתה שמעת מה אני אמרתי? אמרתי תיתן לי אותו."
"ואני אמרתי לא." אמר רונן בסבלנות. היא פתחה בהתקפה המתפרצת: "הוא מרגיש גרוע, יופי לו, ואיך אני מרגישה אתה חושב?" צווחה עידית. "או שלא אכפת לך, למה באמת שיהיה אכפת לך, נו מה, זה שהוא נעלם לי ככה ועוד לא מוכן לדבר איתי זה בטח נחשב בסדר גמור בעולם שלכם."
- "עידית..."
- "אל תגיד לי עידית, אתה יודע מה עובר עליי בשעות האחרונות? או כל היום, או בכלל? אתה יודע איזה התפרצויות זעם וקנאה אני צריכה לסבול מצידו? לשבת כל היום וכל הלילה מול הנאומים האלה של זה-לא-מגיע-לי..."
- "יש לי מושג כללי, כן."
- "אתה יודע? הא? אתה לא יודע הרי, אז מי אתה בכלל שתגיד לי מתי אני כן ומתי לא יכולה לדבר איתו." היה ברור לגמרי שהיא לא שומעת אף מילה שהוא אומר. עידית לא נהגה לנהל דו-שיח, היא הייתה מעל אות מתחת לזה. "מרגיש גרוע, נו באמת, כמו ילד קטן..."
- "עידית, את מי את מאשימה פה בדיוק?"
- "אז אתה תירגע, הבנת אותי, ותגיד לו שבדיוק כמו שהוא יכול אז גם אני יכולה לעשות תרגילים מהסוג הזה, ואם הוא חושב שאני אסבול בשתיקה את ה..."
רונן הניח את השפופרת בשקט וזה היה הקץ של פרץ המלל האנטיפתי, ששום קו של היגיון לא היה בו חוץ מאשר להאשים את כל השאר, חזק ומהר, כדי להסיט את האש למקום אחר. זה הזכיר יותר מכל מתאגרף צעיר שמתרוצץ לכל הכיוונים בלי תכנית או אסטרטגיה לטווח ארוך, מסתמך כולו על התוקפנות והכוח המתפרץ שלו, חזק ומהיר לכל כיוון והיריב נותן לו להתיש את עצמו קצת לפני שהעניין נגמר עם וו-לילה-טוב או עם מכת-גרזן. מעניין איך אנשים נתקעים עם האסטרטגיה הטיפשית הזאת, שאל את עצמו רונן; זו כנראה גישה לחיים שמפנימים בגיל צעיר. לכל אחד הדרך שלו להתמודד עם ה'זה', עם ה'הם'.

זיגל קם מהכורסא ונעמד מול שק האיגרוף. הביט בו מהורהר.
"אתה עדיין מתאמן כל יום?" שאל.
"משתדל." ענה רונן.
- "כמה זמן כל יום?"
- "לפעמים עשרים דקות, לפעמים שלוש שעות. תלוי."
- "תלוי במה?"
- "כמה יש לי להילחם."
- "אה." אמר זיגל כאילו הבין. "למה בעצם לא המשכת עם הספורט? כשהיינו צעירים היינו בטוחים שתגיע רחוק עם זה."
- "זה לא אני שלא המשכתי עם הספורט. זה הספורט שלא המשיך איתי."
- "מה זאת אומרת?"
- "זאת אומרת שאלה החיים." אמר רונן בקצרה. מהרגע הראשון לא היה לו מצב רוח לשיחות האלה על משמעות החיים.
זיגל התעמק בשק. אמד אותו מלמעלה למטה, ושוב מלמטה למעלה. "אתה יכול להסביר לי קצת?" שאל.
"להסביר מה?"
"יסודות. סתם ככה בכמה דקות, אני יודע שזה לא רציני אבל משהו להתחיל ממנו. מכות בסיסיות, טכניקה, דברים כאלה."
רונן הסביר לו קצת איך לעמוד, לאן להפנות את הגוף, עבודת רגליים, נשימה נכונה. הראה לו את המכות הבסיסיות - אגרוף שמאל, אגרוף ימין, הצירוף הבסיסי של שמאל-ימין, מכת וו, סנוקרת. זיגל חבט באוויר. בהתחלה לאט ובחשש, אחר כך כשהתחמם בתנועות יותר חדות. "יש בזה משהו," אמר. "אולי איזה סוג של פריקת מתחים." המילה האחרונה נבלעה בפיהוק. רונן הרהר לעצמו שהשקיות השחורות תחת עיניו של זיגל מאפשרות אימון זוגי.
זיגל נרדם על הכורסה. "אני לא הולך למשרד מחר בבוקר." אמר לפני שנרדם. "לא, לא, אל תעשה פרצוף כזה, זה לא פרישה מוקדמת או משהו. אני אקח יום מחלה אחד, שום דבר לא יקרה". רונן אמר שזה באמת נשמע לו רעיון טוב, וגם שעידית תירגע די מהר ותעמיד פנים כאילו שום דבר לא קרה. אז זיגל נרדם על הכורסא ורונן ישב מולו ובהה בשק האיגרוף המתנדנד הלוך-חזור.
נכון שהוא כמעט נהיה פעם מקצועי, אבל הוא כבר התגבר על זה - או כך הרגיש רוב הזמן. אף פעם לא ממש הפסקתי להיות מתאגרף, חשב  לעצמו; זה או שאתה כן או שאתה לא, ואם אתה כן אז זה לא קשור לכמה זמן ביום אתה מקדיש לאימונים. כלומר, זה מה שמגדיר עד כמה אתה ספורטאי, אבל לא עד כמה אתה מתאגרף, נכון? כי אחר כך, לא משנה לאן אתה הולך, אבל כשזה אתה נגד ה'הם', אתה יודע שאתה נלחם. עושה את המקסימום שיכול בנאדם אחד לעשות בשביל לשמור על מה ששלו.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות חברות / גלי צבי-ויס 12/9/2007
  ללא תגובות על רקע האיגרוף / חנה הילמן 12/9/2007
  ללא תגובות עד כמה אתה ספורטאי, ולא עד כמה אתה מתאגרף. / נאדין 13/9/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית