אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 113 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/5/1980
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..." (רומן גארי)
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
19/10/2017 12:35:30

נושא: הנפש.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
החתונה של אהרון-בלון - אבי יאיר סיפורים (15/9/2007-13:36) 398 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
ההזמנה לחתונה הגיעה בדואר, והייתה מפתיעה ביותר ממובן אחד. ראשית, העובדה שאריק מתחתן, ככה פתאום. שנית, שהחתונה נערכת בוואלדורף-אסטוריה בניו יורק, ושכרטיס טיסה במחלקה ראשונה מצורף להזמנה, לא פחות ולא יותר. ושלישית, השם שהופיע באותיות זהב באנגלית על ההזמנה לא היה אריק אלא 'אהרון'. הראל בחן את ההזמנה פעם ועוד פעם, וחייך לעצמו – משהו שהוא לא עשה כבר שנים. מאז ששניהם נפגשו לראשונה, בכיתה א', אריק המסכן ניהל מאבק אבוד נגד העולם לשמור על שמו הטוב, אך המשובש. היה מתרתח בכל פעם שמורה חדשה הייתה מקריאה 'אהרון' והכיתה הייתה צוחקת. כמובן שהדבר עודד את החבר'ה לקרוא לו בשמו המלא בכל הזדמנות, ובדרך כלל הוסיפו כינויי חיבה – 'אהרון-בלון' בעיקר. 
פעם אריק ניסה לתת הסבר, זה היה מאוחר בלילה, והם היו במהלכו של טיול שנתי לנגב בכיתה יב'. כולם מסביבם היו מכורבלים על הרצפה בשקי שינה על הדשא של איזה קיבוץ, ורק שלושתם היו ערים - הראל, אריק ונעמה, שהייתה החברה של אריק 'אריק', כך הוא הסביר להם, זה שם של כוכב קולנוע, או ספורטאי, או... משהו כזה. מישהו שמוציא ציונים טובים בלי להתאמץ, הישגים, מעמד, חברים, בנות. הוא רצה להיות אריק, ולא אהרון-בלון. הראל זכר את הסיפור בעיקר כי אחרי שאריק סיים לפרוק את אשר על ליבו והלך לישון, הוא העיר כמה מהחבר'ה והם רוקנו את שפופרות משחת השיניים שלהם לתוך השק"ש שלו. בבוקר זאת הייתה נעמה שתקעה בהראל מבט מאשים כשהוא התפוצץ מצחוק ביחד עם כולם.

 

שמה של הכלה שהצליחה לקפל את אריק בחזרה ל'אהרון' הופיע על ההזמנה: סטפני רוטסטיין. מי ששפך אור על התעלומה היה מנהל מחלקת השיווק, כשהראל ביקש ממנו חופשה של שלושה ימים לטוס לניו יורק. הבוס לא ידע על קיומו עד שנכנס אליו עם ההזמנה, אבל מעכשיו הוא יזכור: "רוטסטיין..." הוא מלמל לעצמו, הביט בהזמנה פעם ופעמיים, "רגע, אתה רוצה להגיד לי שזאת הבת של רוטסטיין אנטרפרייזס? א-דו-ני!"הוא פער לעבר הראל שתי עיניים: "כן, זה האבא של הכלה! שככה יהיה לי טוב. זה הביג-שוט מספר שש בחוף המזרחי, בעצם אולי שבע, לפי הדירוג של הסנדיי טיימס. העסק העיקרי הוא נדל"ן וחוץ מזה יש ייצוא, טכנולוגיה, ספנות... בוא'נה, הסתדר החבר שלך, הא?"

 

את החוויה של טיסה במחלקה ראשונה הוא הרגיש שהוא מפספס, לא ממש יודע איך לחשוב על זה משום שלא יוצא לו לטוס יותר מדי גם במחלקות האחרות. הוא ניסה לנצל את זמן הטיסה כדי לכתוב איזה נאום קטן, האנגלית שלו מספיק טובה בשביל לא לעשות בושות גדולות מדי לפני כולם, אבל בכל זאת – איך זה עובד בחתונות של מיליונרים יהודים אמריקנים? מי יודע. כתב כמה מילים על נעמה, החברה הראשונה של אריק, חשב שזה יעורר קצת נוסטלגיה והומור אבל הוא הקפיד לכתוב את זה באופן שיציג את הכלה כבחירה היותר מוצלחת. חוץ מזה קצת על הילדות, בית-ספר, הצבא – האמריקאים אוהבים קטעים על הצבא.

 

הוא נזכר בסיפור על איך הוא ונעמה נסעו לבקר את אריק בטירונות שבת אחת. אריק ישב איתם בשין-גימל, והרגיש כאילו הוא פתאום יותר בוגר מהם או יותר גדול באיזושהי צורה כי הוא כבר לבש מדים והם עוד לא, ואמר משהו על זה שסוף סוף כולם קוראים לו 'אריק', הוא הצליח לסדר שגם בחוגר שלו יהיה כתוב אריק ולא אהרון ולראשונה הוא מרגיש ש, איך לומר, הדברים מתחילים להסתדר בשבילו. אחרי שעה הם נפרדו, הראל ונעמה פנו לכיוון האוטו ואריק נופף להם לשלום, ושנייה לפני שהוא נכנס לאוטו הראל צעק "אהרון בלו-הו-הו-הון!" קפץ לאוטו ונתן גז, כולו רועד מצחוק, בראי ראה את אריק ההמון הולך ומאדים כמו סלק והחבר'ה שלו שעמדו מסביבו תוהים, לא בדיוק מבינים את הקטע. זה היה בצחוק, אפילו נעמה כבר צחקה מהקטעים האלה. היא נפרדה מאריק זמן קצר אחר כך. רחוק מהעין רחוק מהלב, כמו שכתוב על קירות השירותים בכל בסיס טירונים בצה"ל.

                                                                                                                                                              

אם הייתה איזושהי דרך ליצור קשר עם אריק לפני הנסיעה, אולי אפשר העיה להתארגן יותר טוב. אבל כשהראל יצא מהמונית מול הוואלדורף ונכנס פנימה הוא הרגיש כמו שמוק בל-ייאמן. השם שלו היה ברשימת המוזמנים וזה היה מעודד, כי הפחד שכל העניין יתברר כטעות עדיין צפצף ברקע מדי פעם. ואז אריק הופיע. הוא קודם כל תפס אותו בקיבורת הזרוע ולחץ חזק במחווה לא לגמרי ברורה, ואחר כך לחץ את ידו השנייה. "מה שלומך, הראל? איך הייתה הטיסה? איפה ענת?"

"היה בסדר, היא... כלומר, היא לא פה. אנחנו בהליכים." אמר הראל, קצת המום מאריק שנראה מיליון דולר. נראה כאילו הוא גבה, התמלא, הזדקף, אפילו הקול שלו נהיה מהדהד. לידו עמד בחור צעיר עם שיער-קש ועיניים בהירות וצוחקות, ואריק הציג אותו כ"דייב, אח של סטפני. הוא השושבין." באותו רגע הראל רצה לבעוט בעצמו עד צאת נשמתו-שלו. מיד כשאריק ודייב פנו לברך לשלום מישהו אחר, הראל מיהר לקרוע את הנאום שלו לחתיכות קטנטנות ונפטר ממנו במאפרה הראשונה שיראה. כל העניין תפס אותו בתקופה קצת רגישה של החיים והכול התנהל בצורה גולמנית ושברירית.

 

השולחן שלו היה הכי מרוחק שרק אפשר, ממש בפינה. והיה בזה דווקא משהו טוב כי נחסכה ממנו התפדחות נוספת לפני שמנה וסלתה של יהדות ארצות הברית. מזמן לא הרגיש כל כך גולם. לידו ישב בלש במשטרת ניו-יורק שעבד בזמנו הפנוי כשומר-ראש ושמר על סטפני בכמה הזדמנויות. "תגיד לי, זה לא סיפור של סינדרלה?" הוא אמר להראל בזמן המרק, "הבחורה מסיימת קולג', נוסעת לישראל בשביל לראות קצת את ארץ הקודש כי זה מה שאבא שלה רוצה, פוגשת שם מדריך טיולים שלוקח אותה לראות את הקיר של הדמעות... והנה הם פה." מחה דמעת אושר. אחר כך הוא עבר לספר על סדרת רציחות בברונקס שהוא עובד עליה עכשיו, הרוצח נקרא 'דה שייקספיר קילר' משום שנהג להשאיר על קרבנותיו פתק עם ציטוט של שייקספיר. על הפתק של הגופה האחרונה והרביעית במספר היתה לו החוצפה לכתוב: "פעם נוספת אל הפירצה, חייליי", ג'יזוס פאקינג כרייסט. הראל אמר: "בטח יש לכם במשטרה מומחים שיכולים לנתח את כתב היד ולומר בן כמה הוא, מאיפה, איפה למד, דברים כאלה."החוקר בהה בו כמה שניות, מצמץ, טפח על מצחו בהבנה וצעק שוב "ג'יזוס פאקינג כרייסט! זהו, זאת פריצת-דרך!"  וטס החוצה כדי להשתמש בטלפון.

 

הראל הלך לשירותים ושמע קולות הקאה דחוסים מאחד התאים. בפנים ראה את אריק, כורע על האסלה; הוא קם, פניו חיוורים ונוטפי זיעה. תקע בהראל מבט חיוור.

"הכול בסדר?" שאל הראל בשקט. אריק הנהן בראשו, ניגש לכיור. שטף פנים ונעץ מבט ארוך בראי. "אתה נהנה?" שאל לבסוף וחייך חיוך מאולץ מאוד, עיניו נוצצות בפראות.

"בטח. רק אושר שיהיה לכם."

"אתה נראה זוועה." אמר אריק. הראל חייך במבוכה. "אתה נראה כאילו אתה מפחד לזוז, שלא יראו אותך בטעות. ואני זוכר אותך מהתיכון, כזה סטאר. מה העולם עשה לך?"

"למה שאלת אותי על ענת?" שאל הראל.

"על?"

"ענת. כלומר, שלחת לי הזמנה אחת, עם כרטיס טיסה אחד. כלומר, ידעת..."

"בטח שידעתי. חשבת שאני לא יודע, הא? בן זונה." אריק תקע בהראל מבט דרך הראי. "ושלא תעיז לעשות את עצמך כאילו אתה לא יודע למה אני מתכוון. אתה זיינת את נעמה מאחורי הגב שלי, כשהייתי בטירונות." הוא הסתובב מהראי והתייצב מול הראל. המילים הזרות בעברית הדהדו בין כתלי השיש. "או שזה התחיל עוד כשהיינו בבית-ספר?אתה זוכר?בעצם עזוב, למי אכפת בכלל מתי."

הראל עשה צעד לאחור לכיוון היציאה, ואז נעצר כי לא רצה לברוח. "זה היה לפני המון זמן..."פתח בחולשה, ולא סיים.

אריק הביט בו מלמעלה למטה, ואמר: "אז צוחק מי שצוחק אחרון כנראה."עיניו כעיני ציפור טרף כלשהי, הוא מחה את פיו וסידר את עצמו בתנועות גסות, אמר "ועכשיו תסלח לי, יש אנשים שמחכים לי."העביר יד בשערותיו פעם-פעמיים ויצא.

הראל נשאר בשירותים. אנשים נכנסו ויצאו והוא עמד מול הראי, מסתכל ולא רואה את עצמו ומרגיש כאילו מישהו הוריד לו ספר טלפונים על הראש. המחשבות היחידות שהמוח יכל לייצר היו אלה שהוא רצה להעיף החוצה, ועל רקע המירוץ הפנימי המזמזם הוא החליט לברוח בכל זאת.

 

הוא המיר את הכרטיס שלו במחלקה ראשונה עבור אחד במחלקת נוסעים וישן כמה שעות על ספסל בשדה התעופה לפני שיכל לעלות על מטוס בחזרה. בטיסה חזרה ישב לידו תייר אמריקאי קשיש ושזוף, במקור מעיירה קטנה בפלורידה, שסיפר לו שהוא היה מניף כל בוקר דגל ארצות הברית מול הבית, עד שבאו שני שוטרים ואמרו לו שצריך רישיון בשביל זה. במורד הרחוב חי מהגר עבודה מקובה שהניף כל בוקר את הדגל הקובני ומתחתיו דגל אדום עם פטיש ומגל, והשוטרים אמרו שהוא לא צריך רישיון מפני שהוא לא אזרח. התייר התרעם באוזניו של הראל: "הייתי שלושים שנה בצי. הייתי בווייטנאם פעמיים, בגרנדה, בפאנאמה. אם הייתי רוצה לשרוף אותו זאת לא הייתה בעיה אבל אני לא רוצה לשרוף אותו, אני רוצה להניף אותו."

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות מחלקה ראשונה / גלי צבי-ויס 15/9/2007
  ללא תגובות מחלקה ראשונה לניו יורק. / נאדין 15/9/2007
  ללא תגובות מסע לחתונה במחלקה ראשונה / חנה הילמן 16/9/2007
  ללא תגובות סיפור נחמד, ציפיתי לאיזו הפתעה הפי הנדית. / מוטי אשכנזי 16/9/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית