סיפורים

אולי, בפעם אחרת, בגלול הבא

נכנסתי לחדר הכלה כמו מתוך דחף לא ברור לראות אותה לפני שהכל מתחיל

היא בדיוק שמה עגיל בתנוך הימני והיא קפצה בבהלה למראי.

חייכתי והיא אמרה "אתה לא יודע שזה מזל רע לראות את הכלה לפני החופה?"

"אני יודע אבל לא יכולתי להתאפק..."

ולא היה קשה להבין אותי. היא לבשה שמלה מהממת בצבע לילך שהבליטה את גזרתה המושלמת.

פנייה זהרו בחיוך קבוע וללא איפור למעט שפתון עדין.

היא חייכה והסתובבה אל המראה כדי לסדר את שערה.

"אני לא זוכר שהרשתי לך להיות מהממת"

"אני לא זוכרת שביקשתי רשות" עקצה חזרה בחיוך ממזרי שניבט אלי בהשתקפות של מראה.

עמדתי מולה בחליפת 3 חלקים ונעליים איטלקיות, אני הייתי לבוש ומוכן לזה, היא? היא לא הייתה צריכה ללבוש כלום כדי להיות מוכנה.

מהממת כבר אמרתי?

עמדתי להסתובב אל עבר הדלת אבל אז דחף השתלט עליי. משהו מסוים שהיא עשתה

למה היא הייתה צריכה לעשות את התנועה הזאת כשהיא מכופפת את רגליה קדימה ומתכופפת ללטף את רגלה הארוכה והחלקה שבלטה דרך השסע הרחב בשמלה?

ליקקתי את שפתיי והמוח הקדמון שלי, שמעולם לא התייחס למה שהגיוני, נכנס לפעולה.

בצעדים מהירים ניגשתי מאחוריה, התכופפתי , ותפסתי במותנייה ונצמדתי.

בהפתעה גמורה ובבהלה מסוימת היא סובבה את ראשה לאחור

"אני רוצה להיות להיות בתוכך, כאן ועכשיו"

אנחה ארוכה בזמן שהרמתי את שמלתה אישרה לי את שידעתי תמיד, היא צריכה את זה הרבה יותר ממני.

הורדתי את תחתוני התחרה שלה ביד שהייתה פנויה מהפשלת מכנסיי שלי.

חדרתי בחוזקה כשאנחנו עומדים מול הקיר, היא משעינה את ידיה עליו וידי תופסות את מותנייה.

היא הבליעה זעקה כשהתחלתי לנוע בתוכה. הפסקתי לספור את הזמן שעובר.

הרגשתי את הקצה מתקרב והיא סובבה את פנייה אליי תפסה את פניי בחוזקה ולחשה "תגמור בפנים".  רועד וזועק ברחש, גמרתי בפיצוץ חושים, ממשיך לנוע בתוכה בעוצמה, זמן רב לאחר מכן, גורם לה לגמור ולנשוך את שפתיי בנשיקה כדי לא לצעוק.

ולגמור שוב. ושוב. ועוד פעם אחת בלבד.

התנשפנו והסתכלנו אחד על השנייה. היא  נישקה אותי ואמרה "אתה חייב לחזור לאולם, אנשים ישימו לב שנעלמת"

"כן והכלה באמת צריכה להתארגן לקראת החופה"

"נכון, ולך יש נאום שושבין לנאום"

הסתכלתי עלייה בעצב וראיתי שהיא חושבת אותה מחשבה קשה, שלעולם לא היה ביחד. עיניה נצצו.

היא לא אמרה דבר, אני רק אמרתי "אולי, בפעם אחרת, בגלגול הבא"

 

"אז אתה מבין בן, אני הוא אביך ולא האיש שיושב עכשיו בסלון בזמן שאמא שלך מכינה תה ועוגיות" אמרתי מסתכל על התינוק המהמם ששכב מחויך בעריסה, מהמם כמו אמא שלו.

"גרררר...." הוא ענה לי.

חייכתי, החזקתי את ידו הקטנטנה והמשכתי "אני מצטער שלא אהיה לצידך כמו שאני לצידו של האיש שיושב בסלון, החבר הכי טוב שלי בעולם, אבל כמו שסיכמנו מקודם, לא אביך"

הוא רק צעק באושר והניע את ידיו באוויר, המשכתי להסתכל עליו

"בוא כבר , התה מתקרר" צעק לי ואני יצאתי מחיוך לסלון ולרגע קצר מבטי הצטלב עם שלה, אבל רק לרגע.

הוא לקח עוגייה וטעם " אממממ.... טעם של גן עדן, הכינה בעצמה" הוא המשיך לנגוס בעוגייה חסרת האונים "לא היית רוצה שתהיה לך אישה מהממת כזאת?"

אולי, בפעם אחרת, בגלגול הבא.

תגובות