סיפורים

ראש השנה

 

כל שנה מספר שבועות לפני ראש השנה מתחילה חמותי לבחוש בקלחת החג שלה: "אצל מי נעשה השנה את החג? בפעם שעברה היינו אצל אורי, אחיך אז אולי הפעם נעשה אצלכם, אבי?"

כמו בכל שנה בעלי היקר משיב לה בסבלנות ובאהבה: "בודאי, אמא, אין בעיה, שיבואו כולם אלינו לראש השנה ותגידי לעידית (הבת הגדולה של אורי) שהיא יכולה להביא גם את  בעלה לעתיד ולרוני (הבן הגדול של אורי) שהוא יכול להביא גם את החברה שלו".

אבל חמותי לא מסתפקת בזה שנזמין את אחי של בעלי, אשתו, ששת ילדיו ובני זוגם של ילדיו הגדולים וגם מנסה לקבוע מי יהיו שאר המוזמנים לארוחת החג:"תזמיני גם את ההורים שלך, גלי, וגם את אחיךערן, אשתו והילדים. כבר לא ראינו אותם מזמן, את יודעת".

בשלב הזה אני מתחילה להתפוצץ מכעס, אבל לא מסגירה את זה, מחייכת חיוך של אהדה ועונה לחמותי: "כן, כמובן שאזמין, אם רק יוכלו לבוא".

למזלי, הורי "מבינים עניין" וברגע שאני מזמינה אותם ואת אחי הם מבררים מי עוד מוזמן מלבדם וכשהם רואים שהרשימה ארוכה הם חסים עלי, ביודעם שאף אחד לא יעזור לי בהכנות לארוחת החג ומיד אומרים: "גלי, עדיף שאנחנו נהיה עם ערן ומשפחתו השנה, לך יש כבר מספיק אורחים גם בלעדינו".

כמו בכל שנה בעלי מבטיח לי שיעזור לי בקניות ובבישולים לארוחת החג, אבל בסופו של דבר מסתבר שיש לו ישיבה דחופה בעבודה ביום בו התכוונו ללכת לקניות, ואילו ביום בו אני מבשלת את מאכלי החג נתפס לו הגב. אני מוצאת את עצמי סוחבת סלים כבדים מהסופר ועובדת במטבח שעות רבות, כדי לבשל את ארוחת החג.

לפנות ערב, כשהבית מבריק מניקיון, השולחן בפינת האוכל ערוך ל-20 סועדים והמאכלים מתחממים בסירים שעל הגז, בעלי מצליח לגרור את עצמו מהמיטה, ולנסוע להביא את חמותי אלינו שעה לפני הארוחה למסדר אחרון, שלפני הסעודה. מזל שזכרתי להדליק את נרות החג מבעוד מועד. בשנה שעברה גיסתי שכחה ובילינו את ארוחת החג בשמיעת תלונותיה של חמותי על הזלזול המופגן במסורת ישראל שבאי הדלקת נרות החג. לעומת זאת טעיתי ושמתי על השולחן מלפפונים חמוצים (כי גיסתי אוהבת לאכול מלפפונים חמוצים עם הסעודה) ואני שומעת במשך רבע שעה מחמותי דרשה על כך שבראש השנה אסור לשים על השולחן שום דבר חמוץ, כי אחרת לא תהיה לנו שנה מתוקה. התפוח בדבש, ששמתי על השולחן לא מספיק, כמובן, כדי לבטל את רוע הגזרה.

גיסי וגיסתי, כמובן, מגיעים הרבה אחרי השעה היעודה. בדרך כלל, בגלל שקשה להוציא מהבית שישה ילדים, שמעדיפים לעשות כל דבר אחר מאשר לפגוש את קרובי משפחתם לארוחת חג. בינתיים, האוכל החם מתקרר בסירים, חמותי מתעצבנת על האיחור שלהם

ובעלי מספיק לפתוח בקבוקי יין לסעודה. לכבוד האורחים גם בתי המתבגרת מואילה להראות את זיו פניה ואחרי שיחה קלה ודיווח מחמותי מי מת ומי התחתן במשפחה לאחרונה, כולם מתיישבים סוף סוף לשולחן. קודם כל מברכים את ברכות החג (אל תשאלו אותי מה, אני ממש לא מתמצאת בעניינים האלה) ואחר-כך אוכלים. מרוב ריצות להגיש את האוכל לשולחן (חוץ מבתי המתבגרת אף אחד לא עוזר לי להגיש לשולחן), אני לא מספיקה לשבת לאכול עם כולם ומגיעים לאוזני רק שברי משפטים מהשיחה המתנהלת.

 כרגיל, חמותי מנהלת ביד רמה את העניינים וחוקרת את נכדיה מה מעשיהם בימים אלה ומה תוכניותיהם לחג. גיסי וגיסתי מתווכחים ביניהם על זה שהיא רוצה לנסוע בסוכות לאנטליה והוא רוצה להשאר בבית בחג ולהזמין את כולנו אליהם לסוכה. האחייניות הקטנות של בעלי נכנסות מתחת לשולחן ומעמידות פנים שהן כלבלבים, שזקוקים לליטוף. הן מסכימות לאכול רק מתחת לשולחן כדרך הכלבלבים. גיסתי וגיסי עוברים אחרי כמה דקות לפסים של מריבה וחמותי מתערבת בויכוח ומחליטה, שגיסתי תיסע לאנטליה עם שתי הבנות הקטנות וגיסי וארבעת הילדים הגדולים ישארו בבית ויארחו את כולנו בסוכה. ההתערבות שלה מצליחה וכולם נרגעים ופונים למנה האחרונה, אלא שאז חמותי נזכרת שזאת מצוה לשיר זמירות חג בסוף הארוחה. כולם נמלטים מהשולחן ומוצאים תירוצים למה אסור להם לשיר עכשיו (צרידות כרונית לבתי, דלקת במיתרי הקול לבעלי וכד'). בסופו של דבר אחרי דין ודברים חמותי מבינה, שהמאבק אבוד ומוותרת וכולם מתיישבים לשוחח בסלון. שתי הבנות הקטנות נרדמות על הספות מפאת השעה המאוחרת והאחים הגדולים שלהן משחקים עם בתי קלפים על השטיח. אף אחד לא עוזר לי להוריד את הכלים מהשולחן ולהדיח אותם. בעלי מסיע את חמותי הביתה וגיסי וגיסתי נושאים את שתי הבנות הקטנות על הידיים לאוטו ונוסעים עימן ועם הילדים האחרים ובני זוגם הביתה.

אני נושמת לרווחה: עוד ארוחת חג עברה בשלוה יחסית...

 

© כל הזכויות שמורות - גלי גן

תגובות