סיפורים

הסוף

׳”׳¡׳•׳£.doc

הסוף

פרק ראשון: ההתחלה של הסוף

 

אני רוצה להקשיב.

למי אתה רוצה להקשיב לי או לו?

לך.

אתה לא מכיר אותי ולמרות זאת אני נראה לך מוכר אהה, אמר וחייך.

אתה הולך למות.

ניסיתי לשמור על פרצוף רציני ואמרתי לו עם מבט קולי בעיניים, המוות לא מפחיד אותי.

הוא ידע שאני אדיש.

תריח את הריקבון!

פה אני חי.

 

אני מניח שאני פשוט אמיץ.

הוא הסיט את עיני לידיו והצביע על הגופות שמחוץ לחלון.

אתה יודע למה אתה היחיד שנשארת?

כי לא יצאתי החוצה.

אתה חושב שאם תצא החוצה תמות?

החדר הזה הוא כל מה שנשאר לי.

ואז חטפתי אגרוף.

הסתכלתי עליו במבט תמים וחיפשתי ניצוץ של חמלה בעיניו.

הוא תפס את שיערי והחל לפצח את ראשי בקיר.

הלוך ושוב.

אתה שומע את הסדקים שמחלחלים בגולגולת שלך?

שמעתי את השאלה שלו, הבטתי על הקיר הלבן ואז על הצל שלי והאדום, הרגשתי את קולות הניפוץ ואת הרוח מאחוריי, הכל הפך לשחור, ניגבתי מעיניי את הדם ושוב ראיתי את עצמי נחבט בקיר.

הדם נזל שוב על עיני והכל היה חשוך, הרגשתי את הבכי שורף בגרוני, ולא יכול לצאת, ניגבתי שוב את עיני, הקיר היה אדום.

ואני ויתרתי, הרגשתי את חיי אוזלים ממני, הקצב היה אחיד, קול הניפוץ נשמע אחרי שהרגשתי את הקיר.

התנחמתי בכך שהניפוץ נהיה יותר ויותר שקט וגם פחות מכאיב.

כל סדק בגולגולת שלך יוצר סדקים נוספים, הם מתרבים, מתאחדים ואז מגיע הפיצוץ. אתה מוכן?

עצמתי את עיניי בחוזקה, כבר לא הרגשתי כלום, פשוט חיכיתי לפיצוץ.

הכאב החל להתגבר עד שאפילו הרוח מאחורי  הכאיבה לי.

-אתה שומע את הסדקים?

-תזרוק אותי החוצה, שמעתי את עצמי צועק.

ידעתי שהוא מחייך חצי חיוך, ונרדמתי כשראשי בידיו.

לפעמים הרוח סוחפת אותך הלוך ושוב.

לפעמים אתה הולך איתה.

 

 

תגובות