סיפורים

המהרסים בעם - על פי משפט הפתיחה של תו רון

 

                  

 

 

         "אני יכולה לרצוח את הנבלות האלה"  

        משפט זה עולה בראשי כל פעם שאני מגלה ברחבי עירי עוד תחנת אוטובוס מנותצת, עוד ספסל מושחת בגינה ציבורית. ולאחרונה – שיא השיאים – בתי השימוש הציבוריים שהותקנו בשנים האחרונות בעיר "זכו" לטיפול המהרסים בעם. ועד שזכינו לראות את המוסדות הכל כך נחוצים אלה קמים בכמה מקומות בעיר ! אנשים כמוני, שנוהגים מידי יום לצאת לצעידות ארוכות מטעמי בריאות, למדו להעריך מאוד את התוספת המרנינה הזאת שקמה לנו לאחרונה בנדיבות העירייה. אך השמחה הייתה מוקדמת כי המהרסים לא יכלו לעמוד בפיתוים של קירות הגבס הלבנים השלמים כל כך, ואלה זכו לטיפולם המהיר: בכמה בעיטות הושחתו לבלי הכר.

        ונדליזם לשמו במלוא תפארתו! כי אם אני עוד יכולה להבין את המניעים בהשחתת אוטו יקר וחדיש – לא שחס וחלילה יש הצדקה לפגיעה כלשהי ברכוש הזולת, אלא שאז לפחות אפשר לתרץ שזה נובע מקנאה טהורה, איזה הצדקה יש לטיפול שהם מעניקים לתחנת אוטובוס או לבית שימוש ציבורי ? הרי הם קמו לרווחתם של תושבי העיר כולם, ומי הם אלה שמשתמשים בעיקר בתחבורה ציבורית אם לא עמך ישראל, מיעוטי היכולת ? ממה נובע הצורך הזה להרוס דברים שקמו לתועלת הציבור ? למה לנתץ תחנת אוטובוס חדשה שרק הוקמה, כשאולי אמך או סבתך נוהגת לחכות שם להסעתה ?

       קל לצייר פרופיל של המהרסים האלה : צעירים מתוסכלים, חסרי השכלה וברב המקרים חסרי תעסוקה, מלאי זעם על כל העולם, המתעלים את אלימותם כלפי מטרות קלות שלא יכולות להחזיר מלחמה; במקום לכסח את אבא שמרביץ – מוצאים את הזעם על תחנת אוטובוס , במקום "להראות לו" למורה שמשפיל או מעניש – מנתצים בבעיטות את קירות בית השימוש החדש. מה יותר קל מזה ?

        אך לגבי משפט הפתיחה: "אני יכול לרצוח..." -  אין פותרים אלימות באלימות. כמובן שהפתרון הוא חינוך, אך חינוך זה לא הצד החזק שלנו. לאן הדרדר החינוך במדינתנו, אנחנו מקבלים תזכורת כואבת כל פעם שפותחים עיתון או שומעים מהדורת חדשות. אך לא רק בית הספר אחראי לכך כמובן, הבית אחראי לכך במידה גדולה אף יותר, כי הרי הכל מתחיל מבית ההורים.

        בהקשר לכך זכור לי משפט מהצגת היחיד של דודו טופז , נדמה לי שזה מהקטע עם משה והאורנג'דה, שם אבא אומר לאחד הילדים באוטו בערך כך: "מה אתה זורק קליפות בתוך האוטו, אתה לא יכול להשליך אותן החוצה דרך החלון כמו בן אדם תרבותי" ? לצערנו, זאת הגישה הרווחת בהרבה בתים: מה שלא שייך לנו לא נחשב, אפשר ללכלך ולהשחית. עם חינוך כזה מהבית, מה הפלא שהדברים מגיעים לאן שמגיעים.

        אז מה הפתרון, כי הרי חינוך הוא תהליך ארוך שצריך להתחיל בגיל צעיר וקשה לחנך אנשים בוגרים. ענישה צריכה להיות כאן, אך ענישה בונה: נתפסת במעשה ונדליזם – תועסק בצו בית המשפט בשיפוץ רכוש ציבורי, בעבודה למען הקהילה, ובנוסף תצטרך לשמוע הרצאות מפי מחנכים באותם עניינים, לא בצורת הטפת מוסר, אלא דוגמאות מוחשיות, אולי סיפורים שימחישו את העוול והנזק שמעשים אלה גורמים.ויש גם לנהל דיונים קבוצתיים בנושאים אלה. אולי פניה לרגש החמלה והצדק, שאני מאמינה שגרעין ממנו קיים ברב בני האדם אפילו הוא רדום תחת שכבות עבות של חינוך קלוקל, אולי פניה כזאת תעשה את עבודתה. ולו במקרים בודדים. גם אז דיינו .

 

 

 

כל הזכויות שמורות ©

תגובות