ציטוט מאחד השירים המוכרים בחג החנוכה יהיה 'באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש'. השאלה המתבקשת היא, מדוע עלינו לגרש את החושך? מה כל-כך רע ומפחיד בו? והאם אנו יכולים דווקא לחיות עם החושך כידידנו ולנצלו לטובתנו?
אני רוצה להביא ציטוט מתורגם (על ידי בחופשיות) מספר שקראתי לאחרונה,
שנותן עוד תוכן למהות החושך, וליופיה של האפלה המרחיקה רבים אך מאמצת לקירבה מעטים אך מיוחדים: "האם אינך אוהב את האפלה, ג'ו? האם אינך מוצא בה... רוגע? היא עוטפת ומסתירה כל-כך הרבה זוועות, בעוד האור רק משרת למטרה של ניפוץ האשליות".
ובכן, אני תוהה, האם עלינו לסבול במופגן מרדת החשיכה? להדליק נרות רבים כל-כך כדי לגרשה מאיתנו? כמובן שאור הנרות מרגיע, אך רק אם הוא מועט במידה הנכונה, ואינו מסתיר את פניי החשיכה לגמרי. מה הטעם בלראות באור המלא של היום דברים שאולי העדפנו להמשיך ולחיות בלעדיהם, כשאפשר לקבל גירויים מרומזים ומסקרנים תחת ליבה השחור והכובש של האפלה? אנו חוששים מאותם יצורים אימתיים המרחפים סביבנו, ניזונים מהחושך ומהפחד שלנו, אולם, לאן נעלם היופי המסתורי שממנו הם נוצרו? הדמיון הכה מפותח שלנו שברא אותם מלכתחילה, שנתן להם רשות לשוטט ולהטריד את מחשבותינו? האם הוא האשם בכל? ויותר מזה, האם הנרות שאנו מדליקים מסמלים דווקא את התפשטותה של האנטרופיה? האם הם כאות קלון לתבוסת אומץ ליבנו ונתינת פחדנו למשמר תחת המאורים הקטנים? החשיכה אינה הכאוס, כי אם התפשטותה אל גבולות הלא-ידוע והלא-מוכר, שיוצרים עבורנו רק אפשרויות חדשות ותגליות מסקרנות לחקור. אמנם החשיכה אינה צפויה, אך הדמיון שלנו אינו צפוי גם כן, ועדיין, האם אפשר להכריז שראשנו מוצף במחשבות כאוטיות? ואם זו בכלל מחשבה כאוטית ולא צפויה, הרי שכל דבר סביבנו הוא כזה, כי אנחנו יוצרים את הכל. איך אדם יוכל להשתכנע שמה שהוא רואה, רואים כולם? כך יחשוב אותו אדם, שהעולם נבנה ונוצר עבורו בלבד. ואם זו אינה מחשבה אגוצנטרית אך אפשרית, שאי-אפשר להטיל בה ספק מכוון שכל אדם אינו בוחר, אך נאלץ לראות מזווית הראייה שלו, ואינו יכול לעשות זאת מזווית ראייה שאינה שלו, הרי שכיצד יוכל להוכיח שיש חיים סביבו ולא רק חיים שנוצרו בדמיונו? מה שמוביל אותנו שוב למאבק בין האור והחושך. בבוא הערב, החשיכה עוטפת אותנו בין אם נרצה או לא נרצה. אנו נתינים בממלכת החושך והאימה, ובהפעלת האור ושימוש יתר בנרות שלא למטרות יופי ועיצוב לשיפור סביבת מגורנו, אנו בזים לתעוזה המזדחלת בנבכי האינות עמוק בתוכנו, בזים לדמיון העשיר והשופע ומסרבים לראות את אשר רק נוכל לדמיין. בכך שנצמצם מן האורות ונתקרב לחשיכה בסקרנות ובתמימות שאין שנייה לה, נוכיח לבסוף למוחנו הקודח כי החושך אינו רע כל-כך, אינו מרושע או נוצר לרעתנו. נלמד להעריך אותו ולהשתמש בו למטרת מחייתנו, לחיות תחת אור הלבנה הבוהק, להיות חלק מאותם יצורים דמונים שקיימים בראשנו ואולי נגלה אף שאנו הם והם אנו, כי מציאות שכזאת אינה כה רחוקה. הרוע תחת החשיכה הענוגה מאבד מכוחו, כי איננו רואים אותו, וכל עוד זה כך, הוא אינו קיים במציאותנו. כי אנחנו יוצרים את העולם בכך שאנו מדמיינים אותו.
"כמה מופלא הוא הדמיון," אמרה דמות שנוצרה למטרה זו בלבד.
"כמה מופלא הוא".
