סיפורים

בין הכסאות

בין הכסאות  /כל הזכיות שמורות דן גל ©

 

הלכתי במעבר בין כסאות הרכבת הריקה. זה היה יום חורפי אבל ברובו בהיר. העננים נתלו מנומנמים מהרקיע האפרפר. אני הכי אוהב את ההליכה הזאת בין הכיסאות. אתם מבינים, אני אוהב סיפורים. ובעיני, דווקא במקום הכי ציבורי, איפה שאף אחד לא מכיר אותך לכאורה, אנשים מרגישים הכי חופשי לשחרר את רגשותיהם בלי רסן. לפעמים זה ממש כאילו שילמת על איזו הצגה טובה, ואתה מקבל את מיטב התמורה על כספך. וככה, בלי שאף אחד יודע, אני שואב את הסיפורים שלי מחבורת הזרים הפתוחה הזאת.

המשכתי בהליכתי בין הכיסאות, והנה קיבלתי את מה שרציתי. איזה זקן אחד, מהסגנון הפלמ"חי הקשוח, החסר סבלנות הזה, נטפל אל מוכר הסנדוויצ'ים. המוכר הצעיר, נראה כעבריין לשעבר במהלך עבודות שירות. מצחיק שהעבריינים הצעירים האלה, אלה שבלי בעיה ישדדו אותך בלי להשקיע בזה מאית מצפון, תמיד מנומסים למבוגרים. ואף פעם הם לא ישכחו לנשק את המזוזה. הם בטח מנשקים את המזוזה בכניסה ויציאה מבתים שהם שודדים.

חמקתי לידם תוך כדי שאני סופג את הקולטורה מרובת הצבעים, והמשכתי במסדרון הרכבת. זוג צעיר ישב צד לצד. הבחורה נמרחה על החבר שלה בהפגנת אהבה. החבר הסתכל החוצה מהחלון ונראה מובך עם פינץ' של מהורהר. היא הזכירה לי את אנה, שנייה לפני שהעפתי אותה.

הכיוון שלי היה קצה הרכבת. שם אני תמיד אוהב לשבת לבד, ולכתוב עם ההשראה שצברתי בדרך. הגעתי לכיסא האחרון והתיישבתי בנינוחות. שלפתי את המחברת החדשה שקניתי עם העיפרון המוצמד. הצמדתי את האף שלי אל הלמעלה של המחברת, והסנפתי את החדש הזה. פתחתי את המחברת בעמוד השני, מן הרגל ישן שלי.

"התחנה הקרובה!" זעק הכרוז, "תחנת רכבת מרכז!"

פתאום נשמע מרחוק קול פיצוץ אדיר! הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. 'אבל הרכבת לא עוצרת.' חשבתי לעצמי. 'כנראה זה לא קשור אליה. מזל. האמת נראה שהיא אפילו מאיצה.' לקחתי את העיפרון החדש ובחנתי את החידוד שלו. ריח העופרת הטריה דקר את נחיריי בחדות מוכרת.

עוד פיצוץ! עפתי מהכסא שלי כאילו הייתי בובת צמר,והוטחתי אל התקרה. לא כאב. לא מחשבה. רק אדרנלין הישרדותי טהור. התקרה חבטה בי לכיוון הרצפה, התעלפתי.

העיניים נפתחו, הגוף נשם נשימה. השמיים נפערו אל מולי. שמיים אדומים דם. עננים כמו ספוגים בבי"ח בשדה קרב. ואני שוכב בכסא אל מולם.

'איפה אני' חשבתי ברוגע משונה. זכרתי הכול, את הפיצוץ, את התקרה, את הרצפה. 'אולי עפתי החוצה מהרכבת.'

'לא' אמרו לי קירות הקרון בעצם הימצאותם מכול צדדי. הסתכלתיסביב ובחנתי את הסביבה. מסדרון הרכבת, מכוון במאונך לכיוון השמים, היה עירום מכיסאות, חלונותיו מנופצים. הצבע האדום של השמיים נזל מהקירות, משאיר אחריו את צבעו האפרורי של הקרון.

'על מה אני שוכב' חשבתי לפתע וניסיתי להסתכל מאחורי. הפניתי את הראש לצדדים, והסתכלתי מסביב. ראיתי שאני שכוב על כסא, שנמצא על הר של כסאות הרוסים. כאבים התחילו לבצבץ בכל הגוף, כמו מנורות על עץ כריסטמס שנדלקות אחת אחת. ולפתע כבו.

'וואי, כמה מגרד לי ברגל שמאל.' הושטתי את ידי כדי לגרד, אבל לא מצאתי את הרגל. 'לא משנה,' חשבתי, 'כשיגיעו החובשים אני אבקש מהם לגרד לי ברגל.'

"היי" קרא קול אנושי. הסתכלתי לעברו. ראיתי אדם כורע ברך על ההריסות בחוץ, ומסתכל פנימה אליי דרך אחד החלונות המנופצים. הוא נגע באדן החלון עם כף ידו, הביא את היד אל פיו, נישק אותה, ונכנס דרך החלון.

"אתה בסדר?" שאל בעניין.

ניסיתי להשיב, ובמוחי אפילו יצא משפט שלם, אבל השפתיים נשארו דוממות. הוא התקרב אלי והתחיל למשש לי את הבגדים.

'תודה לאל' חשבתי לעצמי. 'מעניין איך הוא יחלץ אותי מכאן.' רציתי לשאול את מושיעי, רציתי לדבר אליו.

"איפה הארנק שלך?" שאל בתמימות. הרמתי לאט את יד שמאל והנחתי אותה על כיס המכנס הימני שלי.

'בטח איזה קטע של זיהוי' חשבתי לעצמי. הרגשתי אותו ממשש את רגלי. הוא קם והלך.

'מעניין כמה זמן עד שהוא יזעיק עזרה,' חשבתי.

 

 

תגובות