סיפורים

הלב הגדוש

                                          

                                                                           

     תחושת הלב הגדוש שאינו יכול להכיל יותר-  כך הגדירה לעצמה ליאת מאוחר יותר את רגשותיה במהלכה של אותה נסיעה גורלית, בשעה שגוללה שוב ושוב בראשה את התסריט של אותו יום ששינה מבחינות רבות את מהלך חייה.

     היא תפסה טרמפ צבאי לכוון תל-אביב מהבסיס המרוחק בו שירתה, ומה שמחה להיווכח שהנהג עצר בפאתי העיר, קרוב לבניין המשרדים בו שכן משרדו של אביה. עברה בריצה את המרחק הקצר עד לבניין, חוששת שמא תפספס אותו כוון שהשעה הייתה מאוחרת למדי, יתכן שכבר יצא לכוון הבית. נרגעה משהבחינה ברכבו בחניה שהייתה כמעט ריקה.

     אביה היה האדם שליאת רצתה לראות יותר מכל ברגע זה ולספר לו על אושרה הגדול; אביה האהוב,החכם והנערץ, חברה הטוב ביותר, שאיתו ורק איתו יכלה לחלוק את כל מצוקותיה ושמחותיה. והיום ליאת הייתה ברקיע השביעי: בערב הקודם זה סוף סוף קרה, אתמול אייל התוודה בפניה על אהבתו, אתמול הייתה הנשיקה הראשונה, וזאת לאחר שבועות של אי וודאות, של ייסורים והתלבטויות, כאשר היא מאוהבת מעל הראש ואינה יודעת מה מרגיש מושא אהבתה. אביה היה בסוד העניינים: היא סיפרה לו על הקצין הצעיר מהבסיס שהתאהבה בו, על המבטים וההתבדחויות שהחליפו ביניהם אשר לא התפתחו לשום מקום, על מצוקתה, ביישנותה  ואי יכולתה ליזום דברים. הוא שמע, יעץ וכיוון והנה אתמול זה קרה: אייל דיבר סוף, סוף, הוא גם ביישן, אמר,הוא גם לא ידע מה היא חושבת, לקח לו זמן עד שהעז להגיד את המילים: "אני אוהב אותך, ליאת".

     בנסיעה הארוכה לכיוון ביתה בטרמפ שתפסה ביציאה מהבסיס, התנגנו בליבה שוב ושוב המילים "אני אוהב אותך ליאת" וגרמו להצפה רגשית, להתרוממות רוח ולהרגשה שהלב עולה על גדותיו.

     עכשיו היא רצה לכוון דלת הבניין בו עובד אביה, בוערת לחלוק איתו את אושרה הגדול, את עובדת היותה אוהבת ונאהבת בפעם הראשונה בחייה. כי הרי מה שהיה לפני כן לא נחשב: התאהבויות של בית הספר, משחקי ילדים.

עכשיו זה הדבר האמיתי,עכשיו היא כבר אישה צעירה בת 19 ואייל כבר בן 20.

     ליאת נכנסת למעלית ולוחצת על הכפתור של קומה 5 , בה שוכן משרד עורכי הדין שבבעלות אביה. הבניין נראה נטוש בשעה זו, אך האוטו עדיין בחניה כך שגם אבא כאן. היא ששה על ההזדמנות לספר לו את הדברים במשרד ולא בבית, כשאמא והאחים נמצאים בכל מקום וקשה כל כך למצוא פרטיות. ליאת מגיעה לקומה החמישית וניגשת לדלת הכניסה למתחם המשרדים. הדלת לא נעולה וליאת נכנסת לחדר המתנה. מצד ימין, משרדה הריק של המזכירה – וודאי הלכה כבר – חושבת ליאת. המשרד של אבא מצד שמאל ובדרכה היא חולפת ליד דלת נוספת,משרדו של העו"ד הזוטר,שבוודאי הלך גם הוא. היא מגיעה לדלת הסגורה של אביה ועומדת לדפוק עליה, אך ידה נשארת באוויר מששומעת קולות בוקעים דרך הדלת .

היא נסוגה, אינה רוצה להפריע לו בשעה שנמצא עם לקוח, מחליטה לחכות בחדר ההמתנה עד שזה ילך ומתחילה להתרחק, אך נעצרת למשמע קולו של אביה אומר בטון מתגרה, מתחנחן:

"תני לחתול רעב ללקק את החלב שלך". ליאת קופאת במקומה, שומעת צחוק נשי מתגלגל ואחריו :

"מיאו,מיאו, החתולה תניק את החתול הגדול רק אם יבקש יפה ממנה, ירד על ארבע ויראה לה איך הוא מעריץ אותה". 

ליאת עומדת במקומה מאובנת,  ואז פוסעת במהירות לכוון דלת היציאה, יוצאת לפרוזדור ורצה לעבר המעלית, ליבה הולם בפראות. היא לוחצת על כפתור המעלית, אך לא נכנסת כשזו נעצרת לידה והדלת נפתחת. עומדת מספר שניות כך, ואז, בהחלטה פתאומית, חוזרת למשרד: עליה לדעת הכל.

     ליאת מכירה היטב את המשרד, עבדה בו בשנתיים האחרונות לפני גיוסה בתקופת החופש הגדול, אביה העסיק אותה בעבודות משרדיות ושילם לה יפה. היא נכנסת למשרדה של המזכירה, פותחת את החלון הצרפתי שבקיר החיצוני, עוברת דרכו לגזוזטרה הצרה המובילה לרוחבו של הקיר, עליה מונחים גופי המזגנים, והולכת לאורך הגזוזטרה עד לחדרו של אביה. התריס מוגף אך החרכים פתוחים במקצת וליאת מציצה פנימה. החדר מואר ע"י מנורת שולחן. היא רואה אותם מיד על ספת העור השחורה : קודם הבחינה בראשה הבלונדיני הצבוע של המזכירה, עיניה עצומות ופיה פעור קלות; ואז רואה את ראשו וגבו הערום של אביה מתרוממים ומסתירים את המזכירה, וליאת בוהה בעגבותיו החשופות העולות ויורדות בקצב. קולות היא לא שומעת דרך החלון הסגור.

     היא עומדת כך מספר שניות נוספות ואז נסוגה במהירות ועוזבת את המשרד. לא זכרה אחר-כך כיצד עשתה את הדרך הביתה, לא שמה לב שהגיעה לתחנת האוטובוס, לא שעלתה עליו ולא שירדה ממנו והתעוררה כאילו מטרנס כשעמדה מול אמה, כשזו פתחה לה את הדלת. ליאת כורכת את זרועותיה סביב גופה ונושקת לה. מציצה לרגע בעיניה לפני שנכנסת הביתה, ורואה שם זעזוע. כמה זמן לא חבקה את אמה, כמה זמן התנכרה לה, כמה זמן נמשכה העוינות שלה כלפיה ? כבר כמה שנים טובות: אמא עם הטענות שלה, אמא עם הדרישות שלה, אמא שלא מבינה אותה, אמא שיורדת לחיי אבא: שיבוא הביתה יותר מוקדם, שיקדיש לה יותר זמן, שיצאו יותר ביחד לחופשות, כאילו הוא משחק שם במשרד, כאילו לא מאפשר לה חיי מלכה בוילה המפוארת שלהם. אמא שהתערבה אפילו בינה לבין אבא: "אתה מדבר עם ליאת כל הזמן ואיתי כמעט לא מחליף מילה" . אמא עם החשדות שלה כלפיו: "עד שעה כזאת אתה עוד מקבל קליינטים?"

       ליאת שוכבת במיטתה ומהרהרת בתפנית שחלה ביום הזה שהתחיל בהתרוממות רוח ובאושר גדול ונגמר כפי שנגמר ובמוחה עולה ביטוי בארמית שזכרה מבית הספר: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" . כן, זה מתאר בדיוק את הרגשתה ברגע הזה.

     היא שומעת את אביה מגיע הביתה כעבור שעה נוספת, שומעת את דפיקותיו על דלתה, שומעת את אמה לוחשת  :   "כנראה נרדמה, הייתה קצת מוזרה כשחזרה".

     למחרת התחמקה ממנו כל היום, נסעה לחברה, חזרה מאוחר והלכה מיד לישון. הוא לא הצליח להחליף איתה יותר מכמה מילים והיא ענתה לו בבוטות חותכת וראתה בעיניו תדהמה וכאב.

     ביום ראשון חזרה לבסיס ליאת אחרת: מסוגרת, מהורהרת, שקועה בעצמה. אייל הופתע, לא הבין, נפגע. ניסה לדובב אותה, לרדת לשורש השינוי, אך ככל ששאל יותר, כך התכנסה יותר בתוך עצמה. משהו כבה בה, נעלמה העליצות ושמחת החיים שהיו אופייניים לה. הוא נשאר עוד זמן מה בסביבה מקווה שעם הזמן היא תחזור לעצמה, אך זה לא קרה ולבסוף התייאש .     

 

 

כל הזכויות שמורות  ©                                                       

תגובות