סיפורים

האב הבן והרוח

כמה ניירות מערמת הדפים שעל שולחן הכתיבה התפזרו על הרצפה מעוצמת הרוח שחדרה מהחלון הפתוח. הוא התכופף, בידו האחת הרים את הדף האחרון שנשר, ובידו השניה המשיך לתקתק על מכונת הכתיבה את המלים שנשבו במחשבתו. גם הן נשרו עכשיו, אל הדף, והובילו אותו אל קרחת יער שבמרכזה ניצב נער כבן שבע עשרה שאיבד את דרכו, צועד, קורא לעזרה, אך את קריאותיו שמעו רק ענפי העצים המטלטלים ברוח השורקת. הוא קם מהכיסא, החליק את כפות רגליו אל כפכפי הבד, עטף את עצמו בחלוק וניגש לסגור את החלון. כשחזר התכופף, אסף את הדפים הפזורים מהרצפה וערם אותם לערמה. לוּ רק יכול היה לאסוף את הנער הזה ולהכניס אותו אל ביתו היה עושה זאת. אך הוא לא יכול היה, ולא רק מפני שהנער היה רק גיבוב של מילים על נייר, אלא גם מפני שאומללותו של הנער היתה בעיניו להכרח. לאחר רגע חזר להתיישב מול מכונת הכתיבה והוסיף את השלג. סערה פקדה את היער, והנער, בכפכפי בד צועד, כורך את צעיפו על פניו, אך הצעיף הדק מתקשה לבלום את הרוח ופתיתי השלג המצליפים בפניו. רחש שבירת העלים מתחת לרגליו הבהילו והוא חש שאינו הולך על קרקע של ממש. פסיעותיו נעשו קטנות וזהירות, סביבו הכתה הרוח בענפי העצים שהחלו נופלים חלל בזה אחר זה על העלים, חוסמים את דרכו של הנער.

שוב נפרץ החלון ורוח חדרה, העששית כבתה וחזרו להתעופף הדפים בחלל החדר. הוא קם בשנית, סגר את החלון, הבעיר את האש בעששית, ערם את הדפים הפזורים על הרצפה והניח אבן בראש הערמה. הצעידה ביער, חשב, נועדה להפוך את הנער ללוחם אמיץ. לחשל אותו מסבל וכאב. להפוך אותו לאמיץ באדם. אך רצה להדגיש כי אין די באומץ כדי להיות לוחם בקרב. תחילה עליו להחדיר בנער אמונה. הרי אין אדם יכול לצאת לקרב מבלי שתהיה בלבו אמונה שבגינה יהיה מוכן לצאת לשדה הקרב ואולי אף להקריב את חייו. לכן הצעיד אותו ביער, מלקט פרי שנשר, צד ארנבת, משפד אותה ומניח את השיפוד על גחל. מנסה ללוש גושי כאב ולגבש אותם לאישיות אחת, המגיעה לתובנות. באותו הרגע חשב עצמו לאופה המדביק גושי בצק המתאחדים תוך כדי הלישה לדבר חדש, בשל יותר.

בדלת נשמעו דפיקות וקריאות של אדם מבוהל.

"פתח, אדוני, פתח את הדלת."

שלושה בריחים היה עליו לפתוח והאדון בחוץ סבלנותו פקעה והיה קורא, "בהול אדוני, בהול, הדבר אינו סובל דיחוי!". לבסוף חרקו הצירים והשליח נכנס כשטיפות הגשם ממשיכות להצליף בגבו עד לרגע בו פסע כולו אל תוך החדר ונסגרה הדלת אחריו בכוח, נהדפת ברוחות הפרצים שבחוץ.

"מה מביא את כבודו, פקיד הדואר הנכבד, בשעת לילה מאוחרת שכזאת אל ביתי?", שאל, כשהוא משיל את מעילו של השליח, תולה אותו על הוו וממהר להוסיף עצים אל האח.

"אין זמן אדוני. אין זמן. הגיע טלגרף בהול אדוני. אביך הובל אל בית החולים ואלו כנראה רגעי חייו האחרונים!"

"אם כך אלך להביא את המעיל", אמר, אך השליח לקח את מעילו התלוי על הוו, עטף את הסופר במעיל, פתח את הדלת והאיץ בו לצאת את הבית. השניים רצו בבהלה כשהם עטופים יחד במעיל השליח, מתגוננים מפני הגשם השוטף, ממהרים אל כרכרה שהמתינה להם בפינת הרחוב. העגלון עמד להאיץ בסוסים אך טרם הספיק להניף את השוט רעם מחריש אוזניים הקדימו והבהיל את הסוסים עד שפרצו אלה בדהרת פרא אל תוך האפלה.

נדמה היה לו שהנער באותו הסיפור הוא אביו. הרי גם הוא בצעירותו נקלע לסופת שלגים אשר איימה לשים קץ לחייו. ובכל זאת, עדיין לא היה לו הסבר מדוע היה עליו להעניש את אותו הנער כך ולגרום לו לסבל כה רב. הרי יכול היה לחלץ אותו מהשלג ולאכלס אותו בבנין מפואר עם משרתים וחדרים לרוב, שבהם תלויים שטיחי קיר מרהיבים המתעדים טקסי ציד שונים, ועל הקיר בחדר האורחים פרושים אריחים מקושטים בעלי צורות סימטריות בשלל צבעים, שיוכל להתבונן בהם שעות מבלי שהשעמום ידבק בו, כפי שהיה לאביו בשנות ילדותו. ובכל זאת בחר להקשות את חייו של הנער ולהותיר אותו ללא מחסה מסתובב ביער לבדו.

דאגתו לאביו הלכה וגברה, והמחשבות על מצבו לא הרפו. רק לפני שבוע ישב ליד מיטתו של האב החולה וזה סיפר לו בלהט שוב את כל המעשה מתחילתו ועד סופו. עכשיו, על הכרכרה, שחזר הכל במחשבתו. היה זה סתיו, 1927. אביו, אז נער כבן חמש עשרה, בן למשפחת סוחרים אמידה, נשלח על ידי אביו להוביל סחורה אל מדינה שכנה. לא בנקל נעשה הדבר. הרי רק נער היה, ללא פלומת זקן וללא כוח בדין ודברים. עדיין כאשר אביו היה במקח וממכר עם הסוחרים השונים, היה הוא מגורש אל קרן זווית. וכשרצה אביו להרעיף כבוד והערכה כלפי אחד הסוחרים היה משלח את הבן, נוטל בידו את פרדות האורח, וזה היה מוביל אותן אל הסככה המוצלת, קושר את מושכותיהן לעמוד ומניח דלי מים לפניהן. אפילו את פריקת השקים מהפרדות לא תמיד זכה הבן לבצע שמא יפלו חלילה השקים מידיו ותישברנה הסחורות. לכן כשהודיע לו אביו על הנסיעה אל הגבול, המחשבה על כובד האחריות הובילה אותו אל מתחת למיטה, ואחר כך אל פינות המסתור בשוק בהן נהג לשחק. אך לבסוף לא הועיל לו דבר. האב היה נחרץ. הוא העלה כמה גלילי בדים על שתי פרדות, ושק תמרוקים ובשמים על חמור, הושיב את הנער על החמור וטפח בחוזקה על גבו. החמור החל מתרחק, וממנו ראה האב את פני בנו רטובות מדמעות.

לאחר שעות של צעידה חזרו אט אט פניו של הנער להיות שוב כבשגרה. גופו נע אנא ואנא תואם את קצב הליכתו של החמור שתחתיו, ומחשבתו נדדה תכופות אל השוק בו נהג לשחק או אל סינורה המגונן של אמו. רק מדי פעם היה חוזר אל הנעשה סביבו, לרוב כשענני אבק היתמרו מפרסות הפרדות בדרך הצחיחה ונשימתו הופרעה. המדבר הסתיים באופן פתאומי ובמקומו באו משטחי ירק אין סופיים, גם הם חד גוניים אך אלו משכו את תשומת ליבו מעט יותר. כשהגיע אל הגבול שכר שני מלווים שהכירו את הדרך אל העיירה שמעבר לגבול. כך הנחה אותו אביו, שכן אזור הגבול היה הררי ובעונת הסתיו היה ערפילי במיוחד. לכן רק קומץ מלווים מיוחד שהכיר את השבילים הפתלתלים יכול היה לחצות את האזור ללא אבדות. אחר כך העביר את הסחורה מהפרדות אל שלושה גמלים שפרוותם היתה עבה במיוחד. שני גמלים נשאו את גלילי הבד ואת המלווים, ואילו את עצמו ואת שק התמרוקים הניח על דבשתו של הגמל השלישי, ויצאו הם לדרך. שיירת הגמלים נעה בכבדות במעלה ההר. האוויר נעשה דליל ועמו כבדו נשיפות הגמלים וקריאות הרכובים על גבם. כשהיתה שיירת הגמלים כבר באמצע הדרך פרצה לפתע סופת שלגים עזה בהר. המלווים שראו כי לפתע הקדים החורף לבוא, וידעו שהדרך אינה ניתנת למעבר בשלג הנערם, חמקו מעיני הנער והסתתרו במקום מבטחים. והנער, משראה שננטש והבין שאין ביכולתו למצוא את הדרך אל העיירה, עצר והיה אובד עצות. שלושת הגמלים הצטופפו ונצמדו זה אל זה, והנער החל רועד מקור ובוכה. כשראה שאין עוד תקווה רוקן את סל התמרוקים, מיקם אותו בין שלושת הגמלים, נכנס בתוכו כשהוא עוטף את עצמו בבדים שהיו עימו וסוגר מעליו את מכסה הנצרים שבראש הסל. סופת השלגים גברה, והנער, כל שיכול היה לעשות זה לפנות אל האל בתפילה ולבקש ממנו את רחמיו. אך הסופה רק גברה והשלג הלך ונערם שכבה אחר שכבה על הסל, עד שלא ראו עוד את הסל והנער שנגלד בתוכו.

העגלון בלם את הסוסים הדוהרים במפתן בית החולים והשליח ניער קלות את הסופר שנעור ממחשבתו על האב הקפוא בסלו. הוא הודה לעגלון ולשליח הדואר, הניח בידו של השליח כמה מטבעות ומיהר אל מיטת אביו. צעדיו היו מהירים ושוב הופיע הנער שבקרחת היער במחשבתו. ראה אותו מפלס את דרכו בין הענפים הכרותים, מתפלל גם הוא אל האל, ובכל זאת לא היתה זו האמונה שרצה בה, זו שתֵחָיְיל את הנער ותכשיר אותו להיות לוחם אמיץ. עליו היה להאמין ברעיון שעבורו חייב הוא ללחום. להאמין בצדקת הדרך, חשב, אך עדיין לא ידע לומר מהי אותה הדרך, ומהו צדק בעיניו.

הוא עצר לרגע בדלפק הקבלה, הפקידה בשרה לו את מספר החדר אליו פניו מועדות. בדרך אל החדר חצה מסדרון צר שמתוך החדרים שבצדדיו בקעו קולות של כאב. האב נמצא שרוע על מיטת ברזל, פניו בוהות בתקרת החדר, כפי הנראה קליפת צבע העומדת לנשור היא שמשכה את עיניו. נפנוף ידו של הסופר מול עיניו של הזקן הוציא מלמול רפה מבין שפתיו. הוא רכן לעברו, קֵרב את אוזנו אל שפתיו של אביו והקשיב.

".. תן,...תן"..

הוא ניסה לפרש את הלחישות ולהבין מה רצונו של האב.

"אתה זקוק לעורך דין, אבא?"

אלו מילים שאמר מתוך הלך מחשבה כי אולי רוצה אביו לערוך צוואה טרם מותו. הרי מה יבקש אדם, רגעיו ספורים והוא בהכרה מלאה, אם לא עורך דין שיצוק מעט דיו לתוך קלף, וימנה את אוצרותיו שלו ויחלקם בין כל יקיריו?

".. תן,...תן"..

חזר האב בלחש, וידו זזה מעט לאורך צדי הגוף השדוף. אולי רוצה הוא שאתן לו דבר מה, חשב. שאגיש אל ידו חפץ כלשהו. הוא הסתכל על הארונית הערומה שלצדו, אחר כך הניח את ידו על מצח אביו וניגב בה טיפת זיעה שגלשה מבין קפליו, אך עדיין לא ידע לומר מהו אותו דבר בעל משמעות.

"משהו להכניס אל הבטן?", שאל לבסוף כמגלה דבר אבדה.

אך פניו של האב נשארו קפואות ולא נותר לו אלא להתחיל לחצות את חלל החדר מפינה אל פינה. לבסוף כמעשה של ייאוש נעצר ליד מיטת האב כשהוא אוסף בדרכו פיסת בד זנוח, מקנח בה את אפו ותוחב אותה אל כיס חולצתו.

"שאשב לידך?", שאל, כשהוא נושף את מלוא ריאותיו כפר שפקעה סבלנותו מול הבד האדום.

"ש..ת.ן", שוב נשמע קולו הרפה של האב.

"מה?!"

"ש.ת.ן", שוב חזר האב על דבריו.

"שתן?!", הזדעק.

הזקן הניע קלות את ראשו וניסה שוב להרים את היד ולהצביע על הסדין הרטוב. הוא מהר להרים את הסדין ומיד נסוג לאחור מעוצמת הריח החריף. לרגע עמד אובד עצות, מסתכל בקירות הערומים שסביבו וברצפה שזרועה היתה בנשל הצבע המתקלף שנשר מהתקרה. לבסוף שלף מכיס חולצתו את פיסת הבד, הפשיל את מכנסי אביו הספוגות בשתן, וניגב בה את חלציו של האב. כשסיים גלגל את הסדין לכדור ותחב בתוכו את פיסת הבד והניחם בפינת החדר. אביו החשוף החל לנוע באי נחת אך לא היה לו במה לכסות את גופו. הוא מהר לקחת את מעילו מהקולב בכניסה לחדר, אך לאחר רגע נזכר שהשאיר את מעילו בביתו. לבסוף הסיר את החולצה מעליו, פרש אותה על האב כשמיכה, ויצא את החדר ממהר אל פקידת הקבלה.

בצעידתו חש את הקור של הנער. רחמיו גאו בו והוא שילח אותו לבקתה נטושה שעמדה פתאום בקרחת היער, ובתוכה עמד אח ובו אש אדומה לוחשת. הפקידה מיהרה לתת לו שמיכה נקייה והבטיחה שבקרוב תבוא האחות ותשטוף את גופו של האב. הוא שב אל החדר, כיסה את האב בשמיכה והידק את הבד צמוד ככל שיכול היה אל גופו. כשסיים ביקש לשים חזרה את החולצה על גופו, אך רעש טריקת משקוף החלון הקפיצו, ורוח קרה פרצה אל החדר והרקידה את הוילון התלוי. הוא מיהר להדוף את החלון הפרוץ ולסגור אותו על בריח. לרגע שאל את עצמו, מהיכן שואב אני את רוח הכתיבה הנושבת בתוכי. וודאי רוחו של אבי היא זו שנשבה בגבי ודחפה אותי אל שולחן הכתיבה כל שנותיי. בילדותי היה מפנה את כל הסובבים אותי ממני כדי שאוכל לשבת ולכתוב במנוחה. ואני רציתי דווקא לצאת אל החצר ולשחק באבנים עם ילדי השכונה או לעשות מעשי קונדס כפי שעשו חברי, פעם גונבים פרי מהירקן, פעם מתיזים מים על מורה בית הספר. אבל הוא דרש שאסגור את עצמי בחדר ואקרא ספרי מסעות, והגות, וספרי מוסר. לעג לסוחרים שכמותו, שנראו בעיניו לעמי ארצות שגרורותיהם מעורבים בשררה. אני, מעולם לא אהבתי לכתוב. אבל אבי רצה בזה ולא הועיל לי דבר. בכל פעם שהתיישבתי לכתוב הייתי נשאב אל עולמות חשוכים, מהלך בהם בלי הפסקה. גם אם קיפלתי את המחברת, או אף זרקתי אותה אל האש, בראשי לא ידעתי איך לשוב חזרה מאותם עולמות חשוכים. תמיד המשכתי לחיות בחלל הסיפור, על אף שלסובבים אותי נראיתי כאחד האדם. בתוכי כל הזמן התגלגלה המחשבה על הדמות הכתובה, הוסיפה לה פרטים, בראה לה מרחב, נתנה לה עבר, ולפעמים המיתה בסוף את בריאתה. ורק לאחר שסיימתי את העלילה כולה יכולתי לשוב ולישון בשלווה. עכשיו זה הנער ההוא. מחזיק את עפעפי פקוחים בלי הפסקה. חם לו שם, נצמד אל האח. וודאי לוקח עכשיו מהשידה גביע החצוב מעץ אשוח, מוזג לו מעט שיכר אל תוך הגביע. אחר כך ימזוג עוד כוסית, ואחר כך עוד אחת. ורוחו תהיה טובה עליו, ויחלום מחשבות על אישה, שתבוא אל הדלת, ותפתח אותה, ותשיל את בגדיה ואת מצפונה.

הוא הביט בפניו של הזקן במיטה. עיניו היו עצומות, פיו פעור ונשימתו כבדה. פתאום הכל נראה בעיניו חסר כל תכלית. מה הטעם באישה. הרי בסוף כולנו נשכב כך שרועים על מיטה, מחכים לסופנו. וודאי אביו לא היה מסכים עם הלך מחשבתו והיה נזכר באשתו שפגש בבקתה ההיא, דומה לזו שהנער התחמם בה כעת. הוא נסה להיזכר בתמונת אימו, כפי שהצטיירה בראשו על פי רישומיו של אביו. היא זו שמצאה אותו הולך ונגלד בתוך סל הקש. הסופה בהר הסתיימה לבסוף, ולאחר זמן החלו הגמלים לנוע צמודים זה לזה במורד ההר, פוסעים בשבילים הצרים ומגיעים אל החאן שבכפר מעבר לגבול. הם הרי היו מורגלים לעשות את אותו המסלול שוב ושוב ללא הפסקה. תמיד יצאו מהחאן שבמדינה האחת, ולאחר מספר ימים של הליכה באותו הנתיב חנו בחאן שבמדינה השנייה. כשהסתיים השלג לרדת והשמש עלתה למרכז השמיים הם פעלו מתוך ההרגל וצעדו אל החאן. משהבחינו עוברים ושבים בשיירת גמלים החונה ללא סוחר או רועה, החליטו לפרוק את הסחורה, לאחסן אותה במחסני החאן עד שיבוא בעל הסחורה וידרוש את המגיע לו, ובלבד שתרד המעמסה מגבם של הגמלים ויוכלו מעט לשתות מים וללעוס מעט ירק. כשהחלו לפרוק את הסלים מצאו את האב תחוב קפוא כמעט בתוכו, אך בדיקה מהירה שעשתה אחות הכפר בגופו גלתה שדמו עדיין זורם בעורקיו, ושרק התעלף מהקור הנורא. מיד הובל באלונקה אל בקתה סמוכה, שם הונח על מיטה, הובער בחדר האח במלוא עוצמתו, ושמיכות צמר נערמו על גופו. כמובן שכשהתעורר האב מהתרדמת ומצא את אותה נערה לידו, האמין שיד אלוהים היתה בדבר, ושתפילותיו התמלאו, ושעליו לשאת אותה לאישה. החופה נערכה בחופזה לאחר שהנער המופשר נתן לאביה של הנערה את הגמלים על כל תכולתם. אך לרוע המזל לא כל תפילות האב התמלאו במלואן והאם נפטרה שנה מאוחר יותר על מיטת היולדות, בזמן שציריה משתלטים על גופה והיא צועקת אל השמיים.

חרחור נשמע מגרונו של האב. נדמה היה לו שפקח את עיניו. הוא ניגש אל מיטתו ובחן את תנועות גופו ואת עפעפיו שמעט ריצדו. ריח הצחנה רצה להזכיר לו כי אולי זהו הזמן לקרוא לאחות שתשטוף את גופו של האב ושתחליף את מצעיו. אך כשהתרומם מהכיסא בו ישב ורצה לצעוד במסדרון שוב אל פקידת הקבלה קרא לו אביו, שיקרב ויקשיב.

 

המשך העלילה – למתענינים: (מעין תרשים זרימה)
[וידוי האב]

[וידוי הבן]

[מות האב למשמע הוידוי]

[הבנת הבן מדוע הוא מעניש את הנער בסיפור, לאחר שהבין במה הוא מעניש את האב]

 [פענוח הדבר שהנער בסיפור צריך להאמין בו]

[הסיפור של הנער מגיע לשלמות]

[הוא שורף אותו עם הרוח ונפרד מהכתיבה] 

[הרוח מפסיקה לנשוב]

[סוף]

תגובות