סיפורים

גירוש-קטע מהספר "זכרונותיו של עגלון יהודי"

כעבור ימים אחדים, ב-26 ביוני 1944 הובילו אותנו לתחנת רכבת קטנה, לא הרחק מהחווה, והעמיסו אותנו לתוך קרונות להובלת בהמות. בכל קרון היו בין 80 ל-90 איש.

אמרו לנו כי את כלי המיטה, המזוודות והחבילות גדולות יש להעמיס על קרון מיוחד, המיועד לכך, כדי שלא יתפסו מקום בקרון, שהיה גם כך צפוף. נודע לנו אחר כך שאת שני הקרונות בהם הועמסו החפצים של מאות תושבי העיר לא צירפו בכלל לרכבת. היה זה המשך מעשי השוד שבהם התמחו השוטרים ואנשי הז'נדרמריה.

לאחר שדחסו את הנוסעים לתוך הקרון נעלו את הדלתות מבחוץ.

המצב בקרונות היה בלתי נסבל. 80-90 איש בקרון שהיה מיועד להובלת בהמות או משאות אחרים. בקושי היה מקום לשבת ולהושיט רגל. רוב הזמן ישבנו מקופלים, צפופים וצמודים אחד ליד השני בלי יכולת כמעט לזוז. כך הובילו אותנו שבעה ימים ושבעה לילות.

 

היו קרונות שבהם נפטרו אנשים מרוב חולי וסבל, והאחרים נאלצו לשבת על הגופות. אנשים קיבלו התקפי עצבים, השתגעו תוך כדי נסיעה. נוסף לסבל הפיזי היה גם הפחד מפני הבלתי נודע: לאן מסיעים אותנו? וכמה זמן עוד נצטרך לשבת בתנאים כאלה? כמובן שלא היו כל תנאים סניטאריים, והיינו עושים את הצרכים בדלי, שאת תוכנו שפכו החוצה דרך אשנבים קטנים שהיו בארבע פינות הקרון.

 

במשך כל תקופת הנסיעה פתחו את הקרונות רק פעמים ספורות, ואפשרו לכמה גברים לרדת להצטייד במים. מזון חילקו אולי שלוש פעמים במשך כל הנסיעה. עגלות של איכרים עברו ליד הקרונות, ודרך החלונות הצרים, שהיו בארבע פינות הקרון, זרקו פנימה כמה כיכרות לחם. אבי מונה להיות מפקד הקרון, והוטל עליו לחלק את הלחם שירד משמים כמו המן, לפעמים חמש-שש כיכרות ליותר מ-80 איש.

מזלנו היה שאמא הכינה לפני היציאה שקית מלאה של פתיתים מטוגנים בשמן, וזה מה שאכלנו, כמובן בהקצבה, במשך כל הנסיעה. בקרון שלנו הייתה אשה צעירה, שילדה זמן קצר קודם לכן, אולי אפילו במהלך הנסיעה עצמה, וסבלה מדימום. ימים שלמים צעקנו לעזרה בכל השפות: הונגרית, גרמנית, איש לא שמע ולא פתחו אפילו כדי לראות מה קרה.

 

אנשים אחדים, שהכירו את מפת הונגריה, ראו לפי שמות התחנות כי כיוון הנסיעה ביומיים הראשונים היה מזרח, כלומר – כיוון אושוויץ. אחרי יומיים שונה הכיוון והוחזרנו דרך צפון מזרח הונגריה ודרך בודפשט למערב, עד אוסטריה, נכון יותר לשטרסהוף Srasshoff, ליד וינה. זאת הייתה תחנתנו הסופית.

 

עד היום לא ברור לנו מה הייתה סיבת השינוי בכוון הנסיעה. כנראה מישהו הבחין שהרכבת הזו מיועדת לאוסטריה ולא למזרח. כדרך הגרמנים, טעות צריך לתקן, וסדר צריך להיות תמיד, גם ברצח.

הנסיעה התמשכה גם בגלל צו שניתן על ידי הגרמנים להנהלת רכבת הונגריה, כי רכבות הגירוש תהיינה אחרונות בחשיבות, כאשר המסילות עמוסות ברכבות הצבא או אספקה או כל דבר אחר שאיננו קשור לגירוש היהודים. כך לפעמים עמדנו שעות ארוכות על מסילה צדדית, בהמתנה, בחום של סוף חודש יוני, בקרונות חתומים, ללא מים, ללא מזון. זה היה סבל קשה, וזו הייתה רק ההתחלה.

כאשר הגענו לשטרסהוף פתחו את הקרונות. כל האנשים היו שחורים מהפיח שנכנס דרך האשנבים בקצה הקרון. היו אנשים שהשתגעו במשך הנסיעה. היו מספר מתים. זו הייתה זוועה אחת גדולה.

 

באותו לילה השאירו אותנו מחוץ למחנה בשדה פתוח. ירד גשם זלעפות. כולנו נרטבנו, והצבע השחור ירד מהפנים. כל החפצים שעוד היו בידינו נרטבו בגשם. כך נכנסנו למחנה Srasshoff. זה היה מחנה מעבר בו עברו כל היהודים שהובאו מהונגריה למחנות של עבודת כפיה באוסטריה.

 

כאן פגשנו פעם ראשונה בקאפו'אים (KAPO) אוקראינים, שהיו ממונים על הסדר והמשמעת במחנה, בפיקוח הגרמנים. כאן גם טעמנו לראשונה את המרק המפורסם, שנקרא בפי הגרמנים "דירגמוזה", שאמור היה להיות משהו דומה למרק ירקות. היה זה מין נוזל אפור, ללא טעם ובוודאי ללא ירקות. את המרק הזה קיבלנו לארוחת צהריים עם פרוסת לחם. בבוקר ובערב חילקו איזה נוזל דומה לקפה.

 

לאחר שעברנו חיטוי ובדיקה רפואית שטחית, הוכנסנו לצריפים בנויים מעץ מצופה בזפת. הריח היה קשה לנשימה, עד שהתרגלנו.
 
ניתן להזמין את הספר אצל: יואל פלדמן הנשיא הראשון 23ב רחובות-76302

תגובות