יומן מלחמה: יום שני השעה עשר בבוקר, אנחנו נמצאים פה איפה שהו במרחב מחנה הפליטים ג'בליה.
מנוחה, בתוך איזה בית שמשפחתו נטשה אותו.
חמישה ישנים שמונה מחפים.. אני עומד שפוף , עין לתוך הכוונת הטלסקופית מחפשים ת'מחבלים.
חבריי אף הם סורקים את מחרב הבית.. "יאלה עוד עשר דקות חילוף" צועק מישהו, נוכל קצת לנוח אני מודיע. חברי צוחק בציניות "חבר, נחים רק בגן עדן"
הזמן לא עובר מחוג השניות נראה כבד מתמיד.
"עוד 5 דקות" אני מודיע להעיר את הישנים,כל המפקדים אלי בהפסקה הערכת מצב, ואז מודיע אחד החבר'ה "יש לי זיהוי של חוליה!" יוסי! תישאר נעול עליהם אני פוקד. צוות תמיר דקה בפתח הבית על ציוד. הקשר מתחיל להראות סימני חיים "כספיתון קודקוד משנה 1" שיחה מתגלגלת לה בקשר,מבקשים אישורים.
בניתים בפתח הבית אני עומד ומחלק מספרי ברזל, זה לא חדש לנו חבר'ה אפחד אבל אפחד לא עוזב את הצמד ברזל שלו! מתחילים בתנועה זוגות זוגות מתקדים, תופסים מחסות,מחפים.
"קודקוד כאן משנה 1 יש אישור לירי?" חיובי.
האקשן מתחיל.
ניר, תוריד לאמצעי ת'ראש, יריה נשמעת מחבל נופל, מתחילים הסתערות אחד מדלג! רץ מתיישב מאחורי בטונדה מתחיל לירות, לחפות לחבריי, הכדורים שמנגד שורקים לעברנו מפספסים אך במעט.
עוד אחד נופל נשארו רק שניים..
פתאום..
"צבע אדום צבע אדום" מוצא את עצמי מרים את רגליי רץ לתחנת האוטובוס הממוגנת, מה יהיה? הפיצות שוב יתקררו איך אני אקבל כסף?, הלכה עוד הזמנה, אי אפשר להתפרנס ככה ממש מלחמה פה!
מה בסך הכל רצינו קצת שקט...? מגיע למשפחה באיחור של עשרים דקות, "טוק טוק" דלת נפתחת שלום הפיצה הגיעה. אישה בשנות ה-50 פותחת את הדלת, אני ממש מצטער על האיחור,צבע אדום, אין לי בעיה לתת את הפיצה גם בחינם..
"אפחד לא יביא לי פיצה בחינם! אני לא נזקקת!" היא מושיטה את ידה אל כיסה מוציאה את הארנק, כמה זה? היא שואלת, אמממ פיצה רגילה + קולה חינם עשרים וחמישה שקלים, מוציאה שטר של 50 לפני שאני מספיק לפתוח את הפאוץ' היא מודיעה, "תשמור את העודף." אני מודה לה מקרב לב.
בדרכי חזרה לפיצרייה אני מהרהר באותה אישה, כמה עוזר שיש אנשים כאלו שעוד נותנים תקווה לחיות בעיר מוכת טילים דם והרס..
"איייי" אני שומע מרחוק, מסתכל אחורה רואה את אחד מחיילי נפגע מכדור. חובש חובש ! אני צועק. אבל אין צורך איתן החובש רץ ישר ללא צורך בפקודה. עכשיו תחושת האחריות גוברת, גם לניר שנפגע וגם למדינה. מתקדמים במהירות פחות שלושה אנשים שנשארו מאחור עם ניר מצמצמים פערים אל עבר המחבלים, יובל, תרים אותם בנפיץ! יובל מרים את נשקו מכוון ויורה לרגע יש מסך עשן אנחנו כמו בתרגולת יורים לכיוון המחבלים ומתקדמים תוך כדי, מגיעים עד מטרים ספורים מהם ונדהמים..
מגלים שתי גופות עמוסות בתחמושת רובים ואקדחים, והפרצופים הינם של ילדים, ילדים בני 14 אולי..
מול מה אנחנו נלחמים אני שואל את עצמי..
השאלה נשארת בהינה..
מזדחלים חזרה לבסיס אחרי שדאגנו גם לגופות וגם לאמל"ח, אני משחרר את החבר'ה לחדריהם שיגעו קצת, ילכו קצת מכות משהו,שיוציאו קצת תסכולים.
אני אישית כבר מת לישון לשים קצת את הראש שעה אחת, רק אחת שאפחד בעולם לא יציק לי, לכבות את הפלאפון, לא להיות בכוננות, להרגיש קצת במקום אחר.
אבל איפה חלומות ואיפה מציאות.. רחוקים כמזרח ומערב.
יוצא מעוד איזו ישיבת שקר אצל המגד לא מבין כמה אפשר לדבר על כולה חצי שעה שכל יום מחד עושים שוב ושוב..
"תמיר אחי" קורא לי מוש אני מסתובב אליו מסתכל עליו כל כולי מלא בלכלוך לא ברור שכל מילה רק תייפה אותו עונה לו בכן אדיש.. "תקשיב אחי אנחנו חייבים לשבת על התחקירים היום!" מושש באמאש'ך אתה רואה באיזה מצב צבירה אני? "מה? רמבו?" הוא עונה. מוש אני הולך תעיר אותי מחר להערכת מצב אין לי כוח תגיד למגד שישפוט אותי אם בא לו.
מדליק את הנורה בחדר,נקודת האור היחידה שלי בכל יום, לפחות יש לי חדר משלי עם קצת פרטיות אם אפשר לקבל פרטיות בצבא. מוציא את המחברת הצהובה מדפדף בה קצת קדימה אחורה נזכר בתקופה ההיא שעוד הייתי ילד עוד הייתה בי תמימות אותה תקופה עם עינת איך אשר לשכוח את התקופה הזאת,כמה כיף להיזכר בזה שהייתי חופשי כל-כך פעם.. ושוב עולות בי המחשבות, אני לא מתאים לפה מה יש לי לחפש פה? אתה הורס את עצמך אומר לי עצמי, אתה מדכא את עצמך כל יום מחדש אתה לא רואה את זה?
בתגובה לעצמי אני פותח את פקק העט ומתחיל לשרבט מה שיוצא..
יש ימים שטופי שמש ויש ימים אפורים כשלג\
יש ימים שאתה יודע שהם יהיו שמחים ויש ימים שאתה פשוט לא רוצה לקום בבוקר\
יש ימים של שמחה ויש ימים של עצב\
יש ימים של אהבה ויש ימים של שנאה\
יש ימים של אמונה ויש ימים של כפירה\
יש ימים בחירה ויש ימים של כפייה\
אבל בסופו של עניין הימים האלו הם הבחירה שלך.
האם להיות שמח או עצוב. להיות טוב או רע להיות אוהב או שונא\
להיות אופטימי או פסימי. להיות אתה או מישהו אחר.
