הַחֹתֶמֶת, הַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה
"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" בְּרֵאשִׁית ל"ח, כ"ה.
בליל חמישי, בשובי מיום לימודים מייגע באוניברסיטה, גיליתי כי בתא-הקולי שבטלפון ממתינות לי שתי הודעות. בת-שוע אימו של עֵרָנִי, מישהו שהכרתי בתקופת שירותי הצבאי, הודיעה את מספר הטלפון שבביתה וביקשה כי אתקשר אליה בדחיפות. זו הייתה ההודעה הראשונה ואף השנייה שהושארה כשעה לאחר הראשונה. בתקופת שירותי הצבאי ערני היה חברי. אך גם לאחר שחרורי שש שנים קודם לכן, המשיך לבקרני, למרות שכבר היו לו בנות-זוג אחרות על פניי. לרוב בא מדי שלושה שבועות ולפעמים רק לאחר ארבעה או יותר שבועות. היה מגיע ביום שישי, משתכן בדירתי ומסתלק במוצאי שבת או השכם בבוקר יום ראשון. תמיד הופיע לאחר התראה של שעות אחדות בלבד. אני, שלא חדלתי לאהוב אותו וקרבתו הייתה חשובה לי, נהגתי לשנות תוכניות ולפנות זמן כדי להתרומם איתו לכל מקום שיעיף אותי. כסטודנטית לרפואה עבדתי בסופי-שבוע כמטפלת בחולים-כרוניים. מאחר שעבודתי נקבעה מראש, כשהופיע נאלצתי להיעזר בחברים שיחליפוני. בתחילת היכרותנו הוריי חיבבו אותו. כמעט בכול פעם שיצאתי הביתה לחופשה, היה מצטרף אליי. היה מין ילדון שובב ופרא-אדם מעודן. בנוכחות שתי אחיותיי הצעירות הרבה לעוות את פניו כדי לעורר את צחוקן. בתום הסעודות, כשהנשים עסקו בניקוי השולחן והמטבח, ישבו הוא ואבא לשיחת גברים, ואחרי שלגמו וויסקי היה מחקה את מנהיגי האומה לשעשע את כולנו. משנתברר להוריי שאינו מתכוון לשאת אותי לאישה, דעכה חיבתם אליו והוא הפך לבלתי רצוי בביתם. משום שהמשכתי לאהוב אותו, עברתי לגור בדירת שני חדרים שהוריי קנו לי כמתנה לרגל שחרורי מהצבא. בכול עת שהודעתי כי עקב בואו אעדר מסעודות השבת, הייתה אימא נוזפת בי. "סלקי אותו. בגללו אינך יוצאת עם בחורים אחרים."
מה רוצה ממני האישה הזאת שכלל אינה מכירה אותי? חשבתי. לא אתקשר אליה. כנראה שעֵרָנִי, המשרת ברצועת עזה, מתקשה לטלפן אליי. התאפשרה לו שיחת טלפון אחת לאימו, והוא ביקש אותה להודיעני שיגיע אלי לסוף השבוע. הטלוויזיה דלקה אך לא הייתה לי סבלנות לצפות בה. לא היה לי קל להסתובב בין החדרים, לחלוף שוב ושוב ליד מכשיר הטלפון ולהתבונן בו ממתין לידי השמאלית שתאחז באפרכסת ולידי הימנית שתקיש את המספרים שהודיעה אימו. כעבור שעה צלצל הטלפון.
"האם את תמר?" שמעתי את הקול שכבר הכרתי משתי ההודעות שהמתינו בתא הקולי, לאחר שהאזנתי להן מספר רב של פעמים.
"כן," השבתי עם דפיקות-לב וכול גופי התכווץ והתכסה בזיעה.
"האם הכרת את ערן?" שאלה בת-שוע.
"וודאי," השבתי לה.
"כיצד הכרת אותו?" המשיכה אימו לוודא שאכן הייתי אותה תמר שאיתה ביקשה לשוחח.
"כשהתגייסתי לצבא הוצבתי כפקידת גדוד-הנדסה-קרבית ברמת-הגולן. כחודשיים לאחר שהגעתי לבסיס, הגיע ערן. זה היה ימים אחדים לאחר שסיים קורס קציני-הנדסה. כשהופיע הכרנו זה את זו."
"במבט ראשון התאהבת בו," המשיכה. המילים הללו נאמרו בפסקנות שאין לערער על נכונותם. 'מה זה עניינה?' תמהתי. 'איני כלתה ואיני חייבת לדווח לה על רגשותיי'. חשבתי לטרוק את הטלפון אלא שהיא הוסיפה. "התאהבת בו מיד כשראית אותו ניצב ליד שולחן עבודתך במשרד הצבאי עוד לפני שידעת משהו על אופיו ותכונותיו." הערה זו נראתה לי חצופה ולא הגבתי. משחלפו כמה דקות העירה בסגנון יותר בוטה. "התאהבת בו ממבט ראשון מבלי שידעת בכלל מיהו."
דבריה החזירו אותי שמונה שנים אחורנית, "אכן כך זה היה. התאהבתי בו ממבט ראשון," חזרתי בהדגשה על המילים שאמרה. "אז עדיין לא מלאו לו עשרים ושתיים, עלם צעיר שכול יפי העלומים שבעולם התנקז אל פניו. עתה כשמתקרב לשלושים הוא גבר יפה תואר. גם עכשיו אני אוהבת אותו."
עֵרָנִי סיפר לי דברים מוזרים על אימו. מדבריו הבנתי שהייתה מזן הנשים הקשות ורדתה ביד חזקה את אביו, את אחיו הצעיר ממנו, את אחותו הבכורה ואת בת הזקונים. הוא כמו נהנה להשמיץ אותה כשדבריו באו מעצמם, אבל התרגז כשאני חקרתי אותו. "מכשפה אמיתית" הגדיר אותה. "יודעת ללקט בשדות עשבי-כישוף ורוקחת מהם נוזלים המשמשים אותה לכשפיה". לאחר שסיימה לימודים באוניברסיטה באה לקיבוץ כמתנדבת מסקוטלנד, התאהבה באביו, שהיה באותו זמן תלמיד הכיתה העליונה, עלם יפה תואר, ולא הניחה לו. באחת הפעמים האחרונות שהיה אצלי סיפר "היא מבוגרת מאבי בארבע שנים. בעזרת נוזלי-כישוף הצליחה לילה אחד לטשטש אותו ולגנוב ממנו זרע. כך נולדה אחותי הבכורה. לאחר שבדיקות רפואיות הוכיחו את אבהותו, אימי כפתה עליו להינשא לה."
"אני אעשה לך אותו דבר," אמרתי לו בצחוק. "למרות כול אמצעי הזהירות שאתה נוקט, פעם אצליח לסדר אותך, להרות מן הזרע שלך ולהכריח אותך להתחתן איתי."
"זה לא יעזור לך," השיב. "אני אתחתן רק עם מישהי שתהייה הרבה יותר צעירה ממני."
"אני צעירה ממך בשלוש-שנים וחצי", השבתי לו.
"לא מספיק. אני אתחתן רק בגיל חמישים, כשאשתחרר משרות-הקבע, עם בת-קיבוץ צעירה ממני בעשרים-וחמש שנים. בינתיים אני רוצה לטרוף את העולם ולהתאהב כול לילה במישהי אחרת ולא להיות אבא בשום צורה אפשרית. הילד שתלדי יהיה מסכן כי אביו לא יכיר בו," פסק. "אני לא אחזור על הטעות שעשה אבי כשהכיר באחותי כבתו. אז מוטב שלא תנסי לחזור על המעשה שעשתה אימי."
"בטח שמעת על התקרית שהייתה שלשום בציר פילדלפי בגבול המצרי, כשחיילינו ניסו להשמיד ברפיח מנהרות להברחת נשק," קטעה אותי אימו מזיכרונותיי כשהיא נשמעת כקריינית-חדשות.
"שמעתי," עניתי לה ולליבי חדרה חרדה.
"ערן נפל באותה תקרית," אמרה וקולה כלל לא רעד.
"לא!!!" צעקתי לתוך השפופרת. "זה לא ייתכן. ערָני עשוי מחומרים שכדורים לא חודרים דרכם."
"ייתכן או שלא ייתכן זה היינו הך. זה קרה שלשום. אכן כדור לא חדר לגופו. הוא התפוצץ ואיבריו התפזרו בסמטאות רפיח." אמרה דברים נוראים ולמרות זאת המשיכה להישמע כמו קריינית-חדשות.
אבל כבד ירד על תושבי המדינה יומיים קודם לכן משנודע דבר האסון הגדול שנגמ"ש צה"לי שהיה בפעילות מבצעית בציר פילדלפי שבפאתי רפיח התפוצץ. מעוצמת הפיצוץ התפזרו חלקי הגופות של חמשת הלוחמים שהיו בנגמ"ש וחבריהם יצאו ללקט את השרידים. למרות שאיני מקפידה להאזין לחדשות, הידיעות הללו הגיעו אליי עוד באותו ערב. גם מצב רוחי נדבק באותה עכירות של כלל ישראל, אלא שהתייחסתי לאבל הזה כאל אבל לאומי ולא כאבל פרטי שלי.
"אינך דוברת אמת. את לא אימו של ערן. את משקרת. ערן היה גאה בחוסן גופו. היה אומר לי 'תראי איזה גוף חסון יש לי. שום כדור לא יחדור אותו'. אסור לך להפיץ שקרים מן הסוג הזה."
"קראי בעיתון של היום. כבר בליל אמש התפרסמו שמותיהם של חמשת ההרוגים. השם שלו מופיע בעיתון. אכן כדור לא חדר לגופו."
לא נמצא אצלי עיתון והתכוונתי שאחרי השיחה עם אימו של ערני, אצלצל לאבא ואבקש שיבדוק בעיתון את מהימנות הדברים שאמרה. היא המשיכה לדבר וקולה המשיך להישמע קר ובלתי אנושי. "היה לו מזל. אתמול נמצאו מרבית חלקי גופו וברבנות הצבאית התכוונו לקבור אותו היום. בינתיים לא הנחתי להם. ערן בנה לעצמו בקיבוץ בית בו בילה כמעט מדי שבוע יממה אחת. אני רוצה להקים שם מוזיאון לזכרו. אני מתכוונת להזמין את חבריו הקרובים מבוקר יום שישי ועד לצאת הלוויה ביום שני. הם יעלו זיכרונות ויהודה בעלי יקליט אותם על טייפ. מעשיו ומחשבותיו ייכתבו באותיות ענק על לוחות שיקושטו בתצלומיו ויכסו את הקירות. הזיכרונות יכונסו לספר שיחולק למבקרי המוזיאון, והוא ימשיך לחיות עימנו. חשוב שהקלטת הזיכרונות תיעשה לפני הלוויה. אחריה כול חבר ילך לדרכו והמוזיאון לא יהיה לו בראש. לכן הוא ייקבר ביום שני. אני מצפה לך מחר בבוקר ומקווה שתישארי ללוויה ותעלי זיכרונות. אל תשכחי להביא עימך חפצים שברשותך הקשורים לערן. וכמובן תמונות. את התמונות אעתיק ואחזיר לך את המקוריות. על החפצים אני מבקשת כי תוותרי לצורך הצגתם." תמונות היו לי רבות כי ערני היה צלם חובב. אבל חפצים לא היו לי. ערני לא נהג לפנק אותי במתנות.
נחוש בדעתו, אבא עמד על-כך שאחותי הצעירה תסיעני לקבוץ ג' שבגליל העליון. העדפתי לנסוע לבדי, משום שחששתי מאחותי שלאורך הדרך תמצא עילות למריבה ולא תחדל להשמיץ אותו ולומר שטוב שהשתחררתי ממנו, מה שאכן קרה. כשהתקרבנו לקיבוץ העירה, "ערני לא אהב את הקיבוץ. כך אמר לי בעצמו. הוא שנא כול מקום שהזכיר לו קיבוץ," ובקולה הצטלצלה נימה של זלזול בערכיו.
"זה לא בדיוק כך", השבתי לה. "רק אתמול נודע לי מאימו שהוא בנה לעצמו בית בקיבוץ. הוא תכנן לחיות בקיבוץ. פעם אמר לי כי יתחתן רק עם בת-קיבוץ משום שרק הן מסוגלות להבין אותו."
"הוא כלל לא סיפר לך על הבית שבנה כי לא התייחס אלייך ברצינות," אמרה ולא עניתי על כך.
נסענו לבית-הוריו של ערני ונכנסנו פנימה. זוהי הפעם הראשונה שרגליי דורכות בבית שבו גדל. למרות שחברותנו פרחה ברמת-הגולן, במחנה-צבאי שלא היה רחוק מקיבוץ ג', ערני אף פעם לא הזמין אותי לבית-הוריו ולא הציג אותי בפניהם. "הם איומים. אחרי שתכירי אותם, תברחי ממני," כך נימק את התחמקותו. כשחלפנו סמוך לקיבוץ ג' כשהיה מסיע אותי מן המחנה לירושלים, והבחנו בתמרור שכיוון לכניסה לקיבוץ, לא הסכים לסטות מהדרך. "אני רוצה שתיווכחי בלהיטות שלי להיות רק איתך. אנו קרובים לביתי, ולא איכפת לי לא לבקר את משפחתי כדי שכול זמני יוקדש לך."
הייתי עונה לו, "אבל גם בירושלים אנחנו מאבדים זמן כשאנו מבלים עם בני-משפחתי."
"זה משהו אחר," ענה כמצטדק. "אלו הם בני-משפחתך. כשאנו מבלים איתם, זה למענך. פגישה איתם היא פגישה עם קווים מסוימים שבך. הכרות איתם תורמת לידוע לי אודותייך."
"אתה צריך להבין שגם אני מרגישה כמוך. בילוי עם בני-משפחתך, זה סוג של בילוי איתך. הכרות איתם תתרום לידוע לי אודותיך," עניתי במילים שלו. אבל הוא היה נחוש בעקשנותו.
מפעם לפעם תרם לי ידע על בית הוריו, על מראה הבית שבו גדל, חדריו ורהיטיו, על רכישות חדשות לבית, על חפצים שהיו שם בעבר ונזרקו, שבחלקם היו יקרים לו ושנים לא חדל להתאבל על סילוקם, ועל הגן שמסביב לבית, שאימו לא הניחה לו ולחבריו להתרוצץ בו. כשנכנסנו הפכו המראות שתיאר במילים למציאות והתערבבו עם הזיכרונות שנותרו לי ממנו. לא הרגשתי כמי שמשוטטת שם לראשונה והצלחתי להוביל את אחותי בין החדרים ולגלות לה מה היה יחסו של ערני לכול רהיט.
אחותו הצעירה של ערני קיבלה את פנינו. "אימי, אבי, אחותי ואחי כולם נמצאים בביתו של ערן עם ידידיו שכבר הגיעו," הסבירה לאחר שהציגה עצמה.
פרצופה היה מוכר לי מצילומים שהראה לי. הוא לא התכוון להראות לי צילומים של אחותו. אלה שהראה היו לדבריו יצירות אמנות ובמקרה היא הייתה חלק מהקומפוזיציה. הוא היה צלם מטורף. רעיונותיו היו מוזרים ואחותו הקטנה שימשה לו כדוגמנית. כמה תמונות שבהן כיכבה שלח לתחרויות צילום. הוא לא זכה באותן תחרויות וזה כאב לו. "ברור שלא זכית," ניסיתי לנחמו. "אתה מצלם ילדה בת שמונה בעירום. איזו וועדה תסתכן בבחירת תמונות עם ילדה ערומה?"
במיוחד זכורה לי תמונה גדולה שהוכנה מצירוף של שני צילומים. בשניהם עירום ילדותי ניצב על רגליים מקבילות שכפותיהן נטועות היטב על הקרקע. שתי זרועותיה נופלות לצידי הגוף ושערה שהיה אז ארוך נשפך על לחייה כמנסה להסוות את פנייה. אלא שהפרופיל שלה נראה היטב. כך נראתה בשני הצילומים הצמודים זה לזה, בימני על רקע של בוסתן עצי שזיף שהיה ביום הצילום בשלכת, ובשמאלי על רקע של אותו בוסתן כשכול עצי השזיף שופעים בפרחים יפיפיים שהלבן והאדמומיות שולטים בהם. מרחוק נשקף הר החרמון. בצילום הימני היה ברובו חשוף מהשלג ובשמאלי בהק כולו מלובן. 'התבקעות ניצני הנשיות', כך כינה את התמונה השלימה משום ששתי השדיים של הילדה הערומה, שהיו עדיין כה זעירות, נראו כניצנים ברוח הסתווית של יום הצילום הראשון וכפרחים זעירים שנבטו באביב של יום הצילום השני. בתמונה אחרת שכונתה 'חווה מסתתרת מאדם' - הילדה שוכבת ערומה על גבה, שקועה בערמת עלים שנשרו מן העצים ומערומיה מוסתרים במקצת בעלים שעליה.
לאחר שנתבשר שלא זכה בתחרות, הוא הגדיל את התמונות שהוחזרו לו לממדי פלקט ותלה אותן לראווה בחדר האוכל של הבסיס הצבאי. "אתה חוטא לאחותך," אמרתי לו.
"את וצניעותך החולנית," הגיב. "בקרוב תכסי את פנייך בערלה ואת גופך בעשר שכבות בגדים."
"האם בקשת את רשותה לתלות בפומבי את תמונותיה?" שאלתי.
"לא!" השיב בפסקנות. "התמונות הן יצירותיי האמנותיות. לאחר שאחותי הסכימה לשמש לי כדוגמנית, מותר לי לעשות בתמונות ככול העולה על דעתי."
"אתה מדבר על אחותך שהיא ילדה קטנה, שאינה יודעת מה שעשית עם תמונות העירום שלה."
"היא שמחה שבגיל כול-כך צעיר היא דוגמנית והתמונות שלה מתנוססות במקום פומבי."
"האם לדעתך היא שמחה שהחיילים כאן בבסיס מתגרים ממערומיה ומאוננים?" שאלתי.
"אחותי היא אישה קטנה," השיב לי. "אישה אוהבת לחשוף את חמודי גופה בפני גברים מאוננים. את אינך מסוגלת להבין אותה מכיוון שאינך אישה."
אני מסתכלת בפניה של הנערה שהייתה יכולה להיות לי לגיסה ומשתוקקת לדעת אם ידוע לה שתמונותיה קישטו את חדר האוכל בבסיסנו הצבאי. אולי גם היום הן תלויות שם להנאת החיילים.
"כמה יפה היא הנערה הזאת," לחשה אחותי באוזני. "דומה לערני."
העלמה הצעירה כיבדה אותנו בקפה. בעודנו שותות תיארה את הדרך שהוליכה לביתו של ערני. אחותי הסיעה אותי לשם והסתלקה. הרגשה מוזרה ליוותה אותי בכניסתי לבית. אילו היו הדברים מתפתחים אחרת זה היה יכול להיות הבית שלי. דלת הכניסה שהייתה מעוטרת בפיתוחי עץ, מעשי ידי נגר-אמן, הוליכה אל טרקלין גדול שקירותיו גדושים בתמונות שמן גדולות-ממדים בשלל צבעים שהמטושטש בהן רב על הגלוי. בכול תמונה התנוססה חתימתו של ערני, צרור קווים שמתחתו בצבצו אותיות שמו. כלל לא ידעתי שערני החליף את תחביב הצילום בציור. מידי פעם הזמין אותי לתערוכות ציורים במוזיאון-ישראל או בבית-האמנים. היינו מתעכבים ליד כמה מהתמונות והוא כבקיא הסביר לי את מעלותיהן, מה שבפעמים הראשונות הפתיע אותי. לפני שנים בצבא היה מצייר אותי בעיפרון על גזרי נייר קטנים. ברישומיו הייתי רקדנית, עומדת על קצות האצבעות של רגל ימין ורגלי השמאלית מרחפת. יד אחת תלויה מעל לראשי והשנייה כפופה לכיוון החזה, לבושה בחצאית קצרצרה מתנפחת ובחולצה הדוקה לגוף שמבליטה שדיים שצוירו בהפרזה. לאחר שהשלים את הרישומים היה מועך את פיסות הנייר ומשליכן לפח. רישום אחד נותר מאותם ימים, היה ממוסגר ותלוי ליד הכניסה.
למעלה מחמישים איש עגומי-פנים היו ישובים בחצי-גורן, ממתינים שאלוף-מישנה צבי יפתח בדבריו. צבי היה מפקד פלוגת הנדסה בדרגת סרן בבסיס-הצבאי שבו שרתי ולפני שחרורי הועלה לדרגת רב-סרן. הכרתי אותו היטב כמזכירתו בכול תקופת שרותי. הוא היה אז גבר מושך, כהה עור, שחור עיניים, די גבוה, רחב כתפיים וגופו יצוק בשרירים. מרבית הבנות טענו שהמילה 'ראוי' יושבת עליו היטב, אלא שהשמועות רמזו כי לא היה בר-השגה. אפילו לא היה מפלרטט עימהן. כמו ערני, גם הוא יליד אחד הקיבוצים שבגליל העליון והמשיך להתגורר שם גם לאחר נישואיו. בשנים שלא ראיתיו עלה לדרגת אלוף-מישנה, השמין והאפיר. הוא ישב שפוף על כיסא מול חצי-הגורן, גופו מקופל, ראשו רכון ועיניו צמודות לשולחן שלפניו שעליו נשען. התעלם מהנוכחים ולא שלח מבט לעברם.
בתקופת שרותי הצבאי פעמים אחדות נזדמן לי לראות את אשתו של צבי ואת שני בניו כשבאו לבקרו בבסיס, בעיקר בימי חג. היא לא הייתה יפה ואנו בנות-הבסיס התפלאנו שלמענה היה יורד לקיבוץ בכול עת שהתפנה. ייחלתי שערני ינהג כמותו, יהיה נאמן ויקדיש לי את כול עתותיו, אלא שערני היה מפלרטט עם כול מי שהייתה מוכנה לכך.
אלוף-מישנה צבי דיבר למיקרופון ודבריו הוקלטו. "הקלטות הן תחביבו של אבי. הוא בנה מערכות דיגיטליות המתחרות באיכויותיהן במערכות המסחריות. התחביב הזה משמש לו בריחה מהתסכול שחש ביחסיו עם אימי." את זה אמר לי ערני באחת הפעמים הנדירות שהתגאה באביו. אם נתמזל מזלו להגיע לירושלים בימי חמישי, היינו הולכים לקונצרטים של התזמורת הסימפונית. לאחר הקונצרט נהג לומר לי, "אני מקווה שאבי הקליט את הקונצרט מהרדיו. עכשיו הוא בוודאי יושב ומשפר את ההקלטה, מעבד אותה לדיגיטלית ומכין עבורי תקליטור שאקח לבסיס."
צבי סיפר על פגישתו הראשונה עם ערני. אני חוויתי עמו את הפגישה הזאת. צבי נזקק לקצין מנוסה שיסייע לו. משנתברר שלאחר דרישות ומכתבים למטכ"ל, אותם אני הדפסתי, הוא יזכה לסיוע של צעיר שאך סיים קורס-קצינים, היה בליבו כעס. "כאן זקוקים לבעלי ניסיון. לא לטירונים!" כך רטן כשהגשתי לו את תשובת המטכ"ל. כשהיה כועס על משהו שלא בשליטתו נהג לצעוד בעצבנות הלוך ושוב בין משרדו למשרדי ששימש מבוא לשלו. כך נהג גם באותה פעם. נותרו עמדי עוגיות מאפה ידי-אימי, שהבאתי מחופשתי האחרונה וכיבדתי אותו בהן. טעמן המתוק הרגיע אותו אך לזמן קצר בלבד.
כעבור ארבעה ימים הגיע עֵרָנִי. כשהתייצב, זו הייתה זכותי לקבל את פניו. הוא היה כה יפה וחלפו דקות ארוכות לפני שהצלחתי להשתלט על התרגשותי, להסיר ממנו את מבטי ולבדוק את מסמכיו. מהם נתברר כי היה מבוגר ממני בשלוש וחצי שנים. אלא שחזותו הייתה כשל נער שובב ובלתי רציני שכול מעייניו להשתעשע. בין חיילי-הבסיס לא הבחנתי במישהו שעדיין לא נזקק לגילוח, אך פניו של ערני היו אז חלקות כפני ילד. שפתיו שפעו חושניות והרגשתי תשוקה להצמיד אליהן את שפתיי. הוא היה כול-כך גבוה ובקושי הצלחתי להתמודד עם הדחף שהתעורר בי לקום מהכיסא, להיצמד אליו ולהתמתח כך ששערות ראשי ילטפו את לחיו ולהניח כף יד על שער ראשו הבלונדי הקצוץ כמעט לחלוטין. גופי נמלא בחום שכמותו לא הכרתי. ללא ספק זו הייתה תשוקה של נערה מתבגרת שנתגלתה לי לראשונה. בקול רם בישרתי לצבי שהקצין החדש הגיע. "מיד אתפנה," נשמעה תשובתו.
