"שב!" אמרתי לעֵרָנִי. "ה'מיד' הזה עלול להימשך שעות אחדות," ובידי הצבעתי לעבר כיסא שעמד ליד הקיר. בחודשיים ששרתי תחת פיקודו של צבי, הספקתי להכיר כמה ממעלותיו וחסרונותיו. הוא מהקצינים הדואגים להרשים את הכפופים להם כאילו היו עסוקים במידה רבה, גם אם אין זה כך. כעבור עשר דקות יצא במרוצה אל מחוץ למשרד כמי שנחפז למקום כלשהו, ובדרכו כמו אילץ עצמו להציץ בעֵרָנִי והבטיח כי מיד ישוב. אלא שגם בשובו הזדרז לחדרו והניח לעֵרָנִי להמתין זמן נוסף.
למעלה משעתיים המתין עֵרָנִי לראיון עם צבי. ההמתנה היטיבה עמי כי יכולתי להתמסר להתעניינותו באורח חיי לפני גיוסי ובבסיס-הצבאי. גם שאל על תוכניותיי לעתיד. כבר באותה שיחה נתגלה כשוביניסט. כשסיפרתי לו שאחרי השירות הצבאי בכוונתי ללמוד רפואה הוא לגלג על-כך. "רפואה זה מקצוע לגברים, לא לנשים. חייהם של בני-אדם נתונים בידיו של הרופא וזו אחריות שאין להטילה על אישה. גברים לא יסכימו שתבדקי אותם ועל אחת כמה וכמה לא יניחו לך לטפל בהם. הרפואה הוא מקצוע שמאוד מבלבל ואת כאישה תצטרכי להיזהר שלא תתמוטטי," הזהיר אותי.
מזגתי לשנינו מן הקפה הטוב שהבאתי מהבית, צרפתי מהעוגיות של אימי וחקרתי אותו על עברו. לא הזדרז לגלות פרטים אך דבריו תובלו בעקיצות ובבדיחות ששעשעו אותי. כשצבי קרא בשמו, קמתי ממקומי, ניגשתי לבחור שבינתיים התרומם מהכיסא, נטלתי את כף ידו הימנית ולחצתיה בחוזקה. "בהצלחה", אמרתי לו דברי עידוד ובכדי להמשיך ולאחוז בה הוספתי, "אל תחשוש. הכול יהיה בסדר."
"ממה יש לי לחשוש?" השיב בחיוך מלא ביטחון. "למפקד הזה אין ברירה. נשלחתי אליו אז הוא חייב לקבל אותי. ככה זה בצבא. אם הוא לא ירצה בי, יצטרך להמתין עד שהצבא יספק לו קצין אחר."
בפנים מושפלות, לאחר שכחכח בגרונו החל צבי לדבר, "כשהתייצב בפניי לראשונה, הוטעיתי מפרצופו הנערי. הוא עשה רושם של נער שעשועים שלא ניתן לסמוך עליו. הוא היה יותר מדי עליז. על כול שאלה ענה לי בבדיחה ונאלצתי להעיר לו כי יהיה רציני. כול דבר נדמה היה לו שהוא יודע. על התפקיד שציפיתי ממנו למלא, התרברב שיהיה לו קל לביצוע. כשהזכרתי כמה מפעולות הפלוגה בעבר הוא גילה בקיאות בפרטים כאילו קרא עליהם בדו"חות הפעולה. כמה כישלונות העז לבקר ולקבוע מה אסור היה לעשות. התרשמתי כי הוא לא היה המפקד שהייתי זקוק לו. לאחר שיצא מחדרי טלפנתי אל מפקד קורס קציני-הנדסה. 'את מי שלחת? ילד. לא רציני. בלי תעודת בגרות'. השיב לי, 'אתה טועה. זכית בעידית שבעידית'. אמרתי לו, 'הוא רברבן ולא מוכן להקשיב. בעיות שאנו נתקלים בהן באזורנו, שרציתי להביא לתשומת ליבו, אמר כי הן ידועות לו משום ששמע עליהן ממפקדו בקורס ואין לו צורך לשמוע פעם נוספת'. מפקד בית-הספר השיב לי, 'הוא לא משקר. הוא התעניין ושמע מפי. יש לו ידע עצום בפעילות חיל-הנדסה. יש לו ידי זהב וגם כושר גופני מעולה. אתה יכול לסמוך עליו לחלוטין'."
שיחת הטלפון ההיא זכורה לי היטב. כמה התפללתי אז לאלוהים שלמעני ישאיר אצלנו את ערני. לאחר שצבי סיים את שיחתו עם המפקד, מבלי שנתבקשתי, הכנתי עבורו כוס קפה. כשנכנסתי לחדרו להגיש לו את השתייה נמלאתי אומץ ואמרתי, "הבחור הזה נפלא! שוחחנו שעתיים. הוא חכם ואמיץ. הוא יהיה מפקד למופת." צבי לא נזף על התערבותי. הארשת הכעוסה שעל פניו התחלפה בחיוך שהיה נדיר אצלו. "את כבר מאוהבת בו," השיב לי. "התרשמותי שונה לחלוטין."
"כבר בלילה הראשון צרפתי את ערן לפעילות מבצעית מעבר לגבול," המשיך צבי לספר. "חששתי מיכולותיו כמפקד, אבל היה עליי לבחון אותו. לפני כול יציאה, אני נוהג לכנס את המפקדים ומעביר להם תדריך. בישיבה הראשונה שבה השתתף נדהמתי ממהירות תפיסתו. שלושת המפקדים הוותיקים בעלי-הניסיון רשמו כול פרט מהתדריך. רק כשהפרטים היו רשומים מול עיניהם, הצליחו לעקוב אחרי תוכנית הפעולה. ערן לא רשם שום דבר. מאחר ופניו חייכו ללא הרף, חששתי כי זלזל בתדריך. בחנתי אותו והוא זכר כול פרט. בשטח, למרות שזו הייתה לו פעם ראשונה להסתובב שם, התמצא כמו היה שם. כול הלילה הוביל את כיתתו בשיקול-דעת ובביטחון ובבוקר ידעתי שהוא המפקד שייחלתי לו."
בזיכרוני היה משהו קצת שונה. מדי יום שאלתי על תפקודו של ערני. ביומיים הראשונים צבי לא היה שבע רצון מבלי שנימק מדוע. בהמשך כבר פרט על ליקויים בודדים שהיו פה ושם אך ביום השישי התלונן, "היה יכול להיות מפקד מעולה. מצליח להוביל את הכיתה בביטחון ובשיקול-דעת. אלא שבסוף הפעולה כול קצין מגיש לי דו"ח. עד כה הוא התחמק מהגשתו. 'הרי מסרתי לך כול פרט בעל-פה', טען. הבוקר הגיש לי דו"ח שנועד לכסות פעילות של חמישה לילות. כמעט שלא נכתב שם דבר, והמילים המעטות נכתבו בשגיאות כתיב. היכן האינטליגנציה שלו שכה היללת ביום הראשון לבואו?"
"בתיקו האישי מצוין שהוא דיסלקטי" אמרתי לצבי שהופתע מדבריי. "בשביל חיילים שכאלה אני יושבת כאן. אמור לו שאני אמלא את הדו"חות שלו. ממילא אני היא זו שעורכת את הדיווח לחטיבה."
בשבוע הראשון שלו בבסיס לא ראיתיו אלא במבטים חטופים כשנתקלתי בו, בשעה שנשלחתי על ידי צבי אל מגורי-הקצינים להעביר הודעות דחופות. הייתי מדברת עם אותו קצין שצבי העביר לו את ההודעה כשעיניי נעוצות בערני. הוא השיב לי חיוך אך לא יותר מזה. שמונה ימים נמשכה הפעילות היזומה הדחופה שמעבר לגבול וכשהסתיימה התכוננו החיילים לימים אחדים של פעילות שוטפת שבעיניהם נחשבו לימי מנוחה. ביום הראשון לפעילות השוטפת לפני-הצוהריים הופיע ערני במשרדי. הוא בא לחפש את צבי. "צבי נסע דרומה ואיני יודעת מתי יחזור. אולי רק אחר-הצוהריים," אמרתי לו.
הוא התעקש לחכות לו במשרדי. "מותר לי?" שאל כמצטנע.
"מי אני שאמנע זאת מקצין? ומה אם צבי לא יגיע עד לארוחת הצוהריים?" שאלתי.
"זה יהיה נחמד," השיב לי. "נלך לאכול ביחד."
"אבל אתה תשב עם הקצינים," אמרתי.
"לא!" הזדרז להשיב לי בפסקנות. "אני מבטיח לשבת אתך."
כששבנו למשרדי לאחר ארוחת הצוהריים הצעתי לו שאני אכתוב במקומו מדי יום את הדו"ח שעליו להגיש לצבי. מאז היה מגיע בכול יום לכתיבת הדו"ח ואף ביקש שאכתוב את מכתביו הפרטיים.
"מיומו הראשון אצלנו ערן התחבב על החיילים," המשיך צבי. "שימש להם כפה ודאג לזכויותיהם. אחרי פעילויות מסובכות כשהיינו עייפים ושבורים נאספנו סביבו להשתעשע ולצחוק מבדיחותיו ותוך זמן קצר כולנו היינו בכיס שלו. החלטתי שלכול מקום שאליו אעבור מפיקוד-צפון אדאג שיצטרף אליי. הוא עבר איתי לפיקוד-דרום לאוגדת עזה. בטחתי בו ומיניתי אותו כאחראי לפיצוץ המנהרות ששימשו להברחות נשק. ביום שלישי נודע על מנהרה חדשה והוא יצא לפוצץ אותה. ידי חתמה על הפקודה."
הנוכחים ציפו שצבי יתאר את רגעיו האחרונים של ערני, את מה שקרה באותו מעבר צר שבפאתי רפיח, הקרוי ציר פילדלפי, אלא שהוא לא היה מסוגל לדבר. הוא בכה. זה לא התאים לצבי המפקד הקשוח, כפי שתיאר אותו ערני בפניי כשבפעם הראשונה ישבנו צמודים וידי בידו. זה היה בערב הווי שהתקיים בחדר האוכל בהשתתפות שני בדרנים שהגיעו מתל-אביב. ערני וצבי אחרו. צבי תפס מקום בין הקצינים וערני ניגש למקום ששם ישבתי וביקש מאלה שישבו לשמאלי שיזוזו בכסא אחד כדי שיוכל לשבת לצידי. כשצבי עלה על הבמה המאולתרת להודות לאמנים, נצמד אליי ערני, משך אליו את ראשי ולחש באוזני, "צבי הוא אחד המפקדים הגדולים שקמו לצה"ל. מפקד צריך להקרין נחישות, לכוון את פיקודיו שייגעו בביטחון ולא להניח להם להתדרדר אל הפחד. כזה הוא צבי. לוחמיו שואבים ממנו כוחות וצועדים אחריו בהרגשת ביטחון. השבוע הראשון בבסיס הזה היה הקשה בחיי. בכול לילה צבי צרף אותי לפעילויות שמעבר לגבול, הטיל עלי לפקד על כיתת-לוחמים וידעתי שאסור לי לאכזב אותו. כשהסביר לקצינים את מערכי המבצעים ועקבנו עימו במפות אחרי המסלולים שבהם נעבור, היתרה על נקודות המועדות להיתקלות באש והורה כיצד נישמר מהירי. אכן באותם מקומות ספגנו אש. רק מכיוון שנהגנו לפי הוראותיו, הצלחנו לצאת בשלום ללא נפגעים. בסכנה ומחוצה לה הנוקשות שבפניו קבועה עד כדי שלווה. באותה נוקשות נתקבלתי בראיון שהיה לי עימו כשהגעתי לבסיס." כשיצאנו מחדר האוכל אחז ערני בידי ויד ביד טיילנו כול הלילה במחנה, עד שבפינה חשוכה מעבר לשיח חשתי בשתי זרועות שריריות שלופתות את מותניי ובשפתיים לוהטות שנצמדות לשפתיי, ולאחר שנפרמו כפתורי חולצתי הייתה זו ידו שהחליקה אל מתחת לחזייה שלי.
פעם, כשהתכוון לפגוע בי אמר, "גברים אינם בוכים. גם כשהם נשברים, הם מסתירים בקרבם את הבכי. נשים מרבות לבכות וזה מוסיף חן לנשיותן. אבל אותך אף פעם לא ראיתי בוכה. אולי כלל אינך אישה?" השבתי לו, "אבי לא הוליד בנים. נולדו לו שלוש בנות. הוא אוהב את שלושתנו אלא שאליי, בתו הבכורה, התייחס כאילו הייתי בן ולימד אותי להתפלל כמו גבר. בילדותי, כשהתפלל בבית, נהגתי להצטרף אליו. כשהתקרבתי לגיל בת-מיצוה, לימדני את טעמי המקרא וההפטרה ובשבת לאחר שמלאו לי י"ב שנים, הוביל אותי למניין של נשים אמריקאיות, ושם קראתי את פרשת השבוע ואת ההפטרה. אני זוכרת היטב את קבוצת הנשים, אדוקות באמונתן היהודית וממורמרות על-כך שההלכה אינה מכירה בזכותן לקחת חלק במניין של גברים. הן מתכנסות בבקרים של ימי-החול להניח תפילין של ראש ושל יד ולהתפלל כמו הגברים. בשבתות ובחגים כשאינן מניחות תפילין, הן מנעימות את תפילתן בפרקי חזנות עם מנגינות של חזנים ידועי שם. אבל על פי ההלכה לגברים אסור להשתתף עימהן בתפילה, ולאבי לא ניתן לשמוע אותי מברכת וקוראת בציבור את פרשת השבוע ואת ההפטרה."
ערני חיבק אותי. לראשונה זה קרה שלושה שבועות לאחר שהגיע לבסיס, אף שרציתי שזה יקרה קודם. לפני כן חיפש את קרבתי בדרכו המיוחדת והייתי חדורת-אמונה שיום אחד זה יקרה. מאז, מדי לילה לאחר שהתפנה מפעילויות-ביטחוניות התמסרתי לחיבוקיו. במקביל לקרבה הגופנית התפתחה בינינו פתיחות והוא דיבר על הכול. "עד שנעשיתי פָּקוּד של צבי לא מצאתי את מקומי בצבא והרגשתי עצמי כאפס. צבי מעביר את הוראותיו בעל-פה. הוא משרה בי ביטחון ואיני נותן ללחצים ולפחדים לעצור אותי. כושרי הגופני מעולה ואני פועל כשאר הלוחמים. עם צבי הדיסלקציה כבר לא פוגעת בכישוריי כלוחם. אני עושה את מה שמוטל עליי לעשות כחייל ואינני בשוליים. למרות שזה לא היה חלומם של הוריי, כול עוד יהיה צבי מפקדי אשאר בצבא-קבע. לכול אדם יש את המסלול שלו. ואם החיים משכו אותי לכיוון הזה אז כנראה שזה מה שצריך לקרות. אם אשאר בצבא-קבע, אני שואף להידמות לצבי כמפקד." בהתכנסות לזכרו, שמונה שנים לאחר שהתוודה בפניי שרצה להידמות לצבי, המפקד שנערץ עליו בוכה את אובדנו. מה היה ערני אומר לו ראה את צבי במצבו זה?
בת-שוע האיצה בצבי להמשיך. משנוכחה שהוא לא היה מסוגל לתאר את רגעיו האחרונים של ערן פסקה, "אנחנו חייבים להתקדם." נטלה עיתון והחלה לקרוא מתוכו את תיאור פיצוץ הנגמ"ש. "זה התחיל בפעילות שגרתית, מהסוג שצה"ל מבצע לעיתים קרובות בציר פילדלפי שבדרום רצועת עזה. כוח שכלל דחפור ממוגן, נגמ"ש הנדסי וטנק הגיע למוצב בפאתי רפיח, לאחר שהתעורר חשד כי הפלשתינים החלו לחפור מנהרה מתחת למוצב כדי לפוצץ אותו. משימתו של הכוח הייתה לחפור חורים באדמה, לטמון בהם חומרי נפץ ולבצע פיצוץ מבוקר, כדי להביא לקריסת המנהרה." יהודה, האב, ניסה להפסיקה. "לא לשם קריאת העיתון אנו יושבים כאן", קרא לעברה, אלא שהיא התעלמה מדבריו והמשיכה. "בסביבות השעה רבע לשש אירע האסון כשהלוחמים בתוך הנגמ"ש התכוננו לפרוק את שקי חומר הנפץ. פצצה שנורתה מאחד הבתים, פגעה בנגמ"ש שהיה עמוס בטונה חומר נפץ".
לאחר העיסוק בנפילתו של ערני, שמענו על לידתו.אישה באה בימים שבזמנו שימשה כאחות במרפאת הקיבוץ, סיפרה על הלידה. "לפני כמעט שלושים שנה, כשתקפו את בת-שוע הצירים הובלתי אותה לבית-החולים בצפת. בת-שוע חששה כי לא תספיק להגיע לשם ותלד בעודנו בדרך. היא לא ילדה במכונית, אבל הלידה הסתבכה ונשארתי לידה בבית-החולים. ראיתי את ערן כשנולד. לא הבנתי מדוע התקשה לצאת לאוויר העולם למרות שהיה פג במשקל שני קילו. מי תאר אז שכשיעמוד בבר-המצווה ליד הנערים האחרים בני גילו, יהא הגבוה ביניהם. ליוויתי אותו עד לגיוסו. בסך-הכול היה ילד בריא." התעניינתי כשסיפרה על המריבות הרבות שהיו לערני עם בת-שוע. "אימו סבלה ממנו. הייתה בוכה בפניי על מעשיו הרעים. עם חבריו הוא הציק לחברי הקיבוץ ללא סיבה. פיזרו חול בכניסות הבתים, השמידו גני-נוי והפחידו ילדים קטנים. באסיפות-חברים רבים התלוננו על התנהגותו וזה כאב לה. במיוחד כעסה שאביו עודד אותו למעשיו הרעים והייתה באה אליי למרפאה לבקש כדורי הרגעה."
ההתכנסות נמשכה שלושה ימים, מדי יום אל תוך הלילה. המושבים תוכננו בסדר כרונולוגי של תקופות חייו. עד לצוהרי-השבת עסקנו בערן שטרם מלאו לו שמונה-עשרה, בהתפתחותו מבית-התינוקות וגן הילדים, דרך בית הספר ועד לגיוסו לצבא. משבת בצוהריים עסקנו בערן הבוגר, המאהב ואיש הצבא. את מושב הצוהריים של יום שישי פתחו זו שטפלה בו בבית-התינוקות והגננת שלו. אחריהן דיברו כמה ממוריו שהיו מוכנים להגיד עליו גם מילים טובות. נאמר שהיה לו כישרון שלא נוצל ללימודים אלא התבזבז במעשי קונדסות, ולכן היה תלמיד גרוע שנכשל לסיים את לימודיו. לי היה ברור שהמורים היו אשמים בכישלונו כי לא סיפקו לתלמיד הדיסלקטי את הכלים המתאימים.
בשבת לפני הצוהריים חבריו מילדות העלו את זיכרונותיהם. לעומת דברי הגנאי של המורים, הם שיבחו אותו. נכון שהיה שובב, אך מסור לחבריו, בעל ערכים ובעל כושר מנהיגות. "היינו מכנים אותו רובין הוד," ציין זה שפתח את המושב. "אכן גרר אותנו למעשי קונדסות, אלא שבשעשועים הללו גילה דמיון רב ויצירתיות שגרמו לנו הנאה גדולה," אמר השני. "אם דחף אותנו להשמיד גינה או לפזר חול בכניסה לבית של אחד מחברי הקיבוץ, זה נעשה לאחר ששכנע אותנו שאותו חבר ראוי לכך," אמר השלישי. "לאחר שהסביר לנו שיש לחנך ילדים קטנים שלא יהיו פחדנים, הוא שכנע אותנו להפחיד אותם," אמר הרביעי. החמישי זכר את קבוצות התמיכה בזקני-הקיבוץ ובחולים שערן ארגן. השישי הזכיר שכאשר הקיבוץ נזקק לידיים עובדות, היה זה הוא שגייס את הנערים לעבודה. אבל כשהקיבוץ נזקק לעובד אחד, תמיד התנדב לכך בעצמו.
בשבת לאחר סעודת-הצוהריים הגיע תורן של הנשים שבחייו להעלות זיכרונות. נקבע שהאחרונה שבין חברותיו תהייה הראשונה לדבר על ערן שלה. אחריה תדבר זו שהייתה חברתו לפני כן, וכן הלאה. האחרונה תהייה זו שהייתה חברתו הראשונה לפני שתים-עשרה שנים. רבים תמהו על כך שרק בגיל שמונה-עשרה החל להתעסק עם בנות. "ערן לא היה מסוגל לעסוק בו זמנית בעיסוקים רבים. בכול תקופה מחייו הסתפק בשלושה או ארבעה עיסוקים שלהם נתן את כול כולו. עד לגיל שמונה-עשרה לא התעניין בבנות. היה מחובר לנערי הקיבוץ שאיתם התרועע מילדות וחברותו עימהם מלאה אותו כליל. השרות הצבאי הפריד בינו לחבריו ואז התפנה לגלות את הקסם הנשי," הסבירה בת-שוע.
יום לאחר שהגעתי לבסיס השתחררה פקידתו הקודמת של צבי. נכנסתי לתפקיד מבלי שהודרכתי לכך. המחליפה שלי נהנתה מכך שאני הכשרתי אותה. דאגתי הייתה לערני. הראש שלו היה בעננים וידעתי שהוא זקוק למישהי שתזכיר לו את מחויבויותיו, בנוסף לכתיבת הדו"ח היומי עבור צבי. את כתיבת מכתביו האישיים וקריאת התשובות התכוונתי לעשות בעצמי לכשיבוא לבקרני. המחליפה למדה מהר את התפקיד. שבועיים לאחר שחרורי שאבה את ערני לעצמה. הוא הוסיף לבקרני אך לא סיפר על הרומן החדש. כחודשיים לאחר שחרורי, היא שלחה לי מכתב. היא לא אשמה. הוא שהתחיל איתה, כך כתבה. בתחילה התנגדה לחיזוריו ורק כעבור כמה ימים נעתרה לו. היא אוהבת אותו והוא זקוק לה. "ואני זקוקה לו", כתבתי לה. "לכן אני מרשה לו לבקר אותך מדי פעם בירושלים", השיבה לי.
הרומן איתה נמשך שנה. למרות שנשארה בבסיס, נטש אותה לטובת הפקידה של קצין המבצעים, שהייתה צעירה בשנה מהמחליפה שלי. היו עוד ארבע. הוא סיפר לי על כולן כשביקר אותי בירושלים. וכאן כול השבע יושבות זו ליד זו, ואני ביניהן ועימנו עוד שלוש שקדמו לי. עם כול אחת חגג את יום הולדתה התשע-עשרה ולאחר מכן נעזבה. הייתי היחידה שאיתה חגג את ימי ההולדת האחרים. בנפרד מאתנו ישבה נערה צעירה בת שמונה-עשרה ומשהו שפגשה אותו בצבא כחודש לפני כן. היא סירבה להצטרף אלינו וישבה מתייפחת צמודה לאחיו הצעיר של ערני.
אחת אחרי השנייה הן העלו זיכרונות. כולן התרכזו בתיאורו כאשף ביחסי מין, גבר יצרי, פתיין ונהנתן ופשוט ממצה את ההנאה מכל כיווניה, והותירו רושם שפרט לכך לא היה בו כלום. גם אותן שכבר היו נשואות תיארו את ביצועיו בחדר סגור או תחת כיפת השמיים, על מיטה או על הקרקע. זה הרגיז אותי כי ידעתי שהוא העניק להן חוויות נוספות. אך הן לא הציגו אותו בזוויות האחרות.
היה לי ברור שערני שאני אתאר יהיה שונה מזה שהוצג על ידי קודמותיי. "למרות שחודשיים אחר שחרורי מהצבא, כמו נתן לי ספר כריתות והודיע שלא אצפה ממנו שיישא אותי לאישה," כך פתחתי, "הקשר בינינו נמשך. הוא המשיך לקרוא לי 'המלאך שלי' ולבקר אותי בירושלים ככול שנתאפשר לו. כמה שהיה בו משהו מאוד גברי ופראי באופי שלו, היו בו צדדים עדינים, רגישים, ופגיעים. הוא כיבד כול אדם באשר הוא אדם ומעולם לא בז לחלשים. הקצין הקפדן והקשוח הזה שהקדיש את חייו למלחמה באויב, היה רגיש לבעיות הכלכליות, האישיות והנפשיות של פיקודיו ואף ביקר בבתיהם להשתתף בשמחתם ובאבלם. ידעתי שסבל מדיסלקטיות ולקחתי על עצמי לכתוב עבורו כול מה שהיה זקוק לו. כשבועיים לאחר שהגיע לבסיס שבו הכרנו ברמת-הגולן הוא ביקש כי אעזור לו בכתיבת יומן. אלא שהייתי צריכה להבטיח לו שקיום היומן יישאר כסוד בינו לביני. הייתי מאוהבת בו וכתיבת היומן נראתה כמשהו שיקשור אותו אליי. מדי פעם במשך שמונה השנים האחרונות הכתיב לי מחוויותיו ואני רשמתי ביומן את מילותיו מבלי לסגננן. שבוע אחרי שהתחלנו בכתיבת היומן היינו לזוג."
בת-שוע שאלה אם הבאתי עמדי את היומן. "וודאי, ואני מתכוונת להשאירו כאן," עניתי לה.
על השולחן הנחתי חמש מחברות בעלות כריכה קשה ומאחת קראתי קטע שערני הכתיב כארבע שנים לפני כן. "יום חמישי. בדרכי לירושלים עצרתי בכפר של בדואים ועליתי לקברו של מוחמד, גשש בכיר, שנהרג בשבת בגיל עשרים ושמונה, ונקבר למחרת. עד כה לא התפניתי לעלות לקברו. שמו של הגשש לא פורסם בעיתונים משום שמשפחתו חוששת ממה שעלול לקרות לה אם יתפרסם ששירת בצה"ל. המשפחה דרשה שזו תהייה לוויה אזרחית ללא ייצוג צה"לי, ללא שיונחו על קברו זרי האוגדה וזרי היחידה שלנו שבה שרת וללא מטח יריות-כבוד של חבריו לנשק. היינו מיודדים ורציתי להיות נוכח בקבורה, אפילו שלא במדים. אלא שאביו, שהכרתיו מביקורים שערכתי בעבר, ביקש שלא אבוא.
"בשבת בבוקר יצאנו לסיור. פתיחת ציר. ישבנו שנינו בג'יפ מלפנים. אני נהגתי והוא עשה תצפית. למרות שלא ראה כלום, התפוצץ מטען. דווקא הוא, שישב לימיני, שהייה גשש מעולה, ששבועיים קודם גילה שני מטענים בדיוק באותה נקודה על הציר ובעשר שנות היותו גשש גילה מאות מטענים, נהרג במקום. אני שישבתי לשמאלו, קצת נשרטתי. זה כול מה שקרה לי.
"מהקבר הלכתי לנחם את האבלים. באוהל הגברים התכנסו בני המשפחה. אימו ושתי נשותיו ישבו בצריף סמוך. נשים לחוד וגברים לחוד. ילד זהב. כול החיים שלו הסתובב עם חיוך, אמר אביו ואני אישרתי. היה אחד מתוך אחד-עשר ילדים. אבל רק הוא היה ילד זהב. כבר כשנולד הרגיש אביו שהוא משהו מיוחד. כשהיה ילד, ראה את החיילים במסעות ניווטים וידע שכשיגדל ישרת בצבא. האב הזכיר לי שארבע שנים היה משרת תחת פיקודי באוגדת עזה. נכון, מאז שהגעתי לשם. מוחמד התוודה בפניי שאהב נשים ואהב לגוון וכי התכוון שתהיינה לו ארבע נשים. לשתיים זכה בחייו והן ילדו לו שבעה ילדים. טענתי שארבע נשים זה טוב ונשים נוספות זה עוד יותר טוב, אבל הרבה ילדים זה לא טוב. צריך להאכילם, צריך שיילמדו, צריך לקנות להם בגדים והכול עולה כסף. השיב כי הוא משרת בצבא והממשלה צריכה לדאוג לילדיו. אמרתי שזה לא כך. אם הוא לא ידאג להם הם יישארו בלי מים וחשמל ובלי גן ילדים ובית-ספר. אבל את עצמו פינק. גידל סוסים ורכש לעצמו טרקטורון ומכונית.
"כשנפרדנו אמרתי לאב, לא טוב שמסתירים כי מת בצבא. אילו חי, בוודאי לא היה מרשה לנהוג כך. תמיד יצא לחופשות במדים ולא פחד ממה שיגידו עליו. ניסה לשכנע צעירים בדואים להתגייס לצבא. לכפר הגיעו חבריו היהודים מהצבא לבקר. גם אני הייתי אצלכם פעמים אחדות. הוא הרגיש עם היהודים כמו משפחה. השיב האב, היה לוחם אמיץ ומרגע שמת, מתה גם התעוזה. זה רגיש. אם יהודי נהרג בצבא, אפשר לכתוב את שמו בעיתונים ולהראות תמונות. בדואים לא יכולים להתפרסם."
היום האחרון להתכנסות הוקדש לרב-סרן ערן הלוחם. בבוקר דובר על שלוש שנותיו הראשונות בצבא, תקופה שלא אהב לדבר עליה. משום בעיותיו הנפשיות לקח לו שנה וחצי להסתגל למשמעת הצבאית ולמצוא את מקומו בצבא. באותה תקופה, שכללה גם טירונות, נשפט פעמים אחדות על הפרות משמעת וישב מספר פעמים בכלא. מישהו השווה אותו לציפור פרועה מאוד מאוד הכלואה בכלוב. נדד מיחידה ליחידה עד שמצא את מקומו באחד הבסיסים של חיל-הנדסה. עשה חייל ונשלח להשתלמויות ואף הגיע לקורס-קציני-הנדסה. שם עורר את התפעלות המדריכים והחניכים בזכות זריזות ידיו, כושרו הגופני וכושרו לקלוט את החומר העיוני בעת האזנה להרצאות. כשנדרש להשלים ידע מחוברות הדרכה, החניכים סייעו לו משום שהיה עוזר להם בפעילויות שנזקקו לגמישות-ידיים. מפקד הקורס העריך אותו והרבה לשוחח עימו על קרבות מן העבר של חיל-ההנדסה. הדיסלקציה מנעה ממנו לסיים את הקורס כחניך מצטיין אולם הוענקה לו תעודת-סיום מיוחדת, דבר יוצא דופן.
הראשונים להציג את מעשי-גבורתו במושב אחר-הצוהריים היו חבריו לנשק שלחמו עימו בצפון ואחריהם אלה שלחמו עימו בדרום. מעשי-גבורתו הזכירו לי את מה שבזמנו הרבה לספר לי על צבי. חשבתי שמכתיבת היומן ידעתי הרבה על גבורותיו ונתברר שלא כך. הצלחות לא הזכיר ביומן. הזכיר שם רק קרבות עקובי-דם שהובס בהם. ישב עימנו אדם מבוגר שסיפר סיפור אנושי במיוחד. "למארב הממושך ביותר בשרות המילואים בוואדיות של לבנון שכחתי להביא חרמונית. המארב נמשך ארבעה ימים והתנהל מול חיזבאללה. אוכלים ועושים צרכים באותו מקום, ובעיקר לא זזים, כי החיזבאללה הם חיות שטח לא פחות טובות מאתנו, וגם להם יש משקפות. זה היה בינואר בימים הקרים ביותר שנרשמו. ערן, שהיה מפקד המארב, הסיר מגופו את החרמונית ופקד עליי ללבוש אותה. הוא טען שעליו, הצעיר ממני בחמש-עשרה שנה, הקור לא ישפיע באותה מידה שישפיע עליי, והוא זקוק לי כחייל פעיל, ולא כגוש קרח. ערן בילה חלק ניכר מזמנו בביצוע שכיבות סמיכה כדי שלא יקפא."
את ההתכנסות נעל מפקד אוגדת עזה שהגיע במיוחד. "ערן היה מאמיצי הלוחמים שהכרתי. מה שסופר כאן בשעות האחרונות זהו חלק מזערי ממעשיו ההרואיים של גיבור שתרומותיו לביטחון ישראל מפארות את דפי ההיסטוריה של מלחמתנו המתמשכת. יושבים כאן לוחמים צעירים ליד לוחמים שכבר פשטו את מדיהם, וישנם עוד רבים שאינם כאן החייבים לו את חייהם. ערן היה מפקד שקול, אסטרטג שהוביל את חייליו בדרכים בטוחות ביותר שניתן לאלתר תחת אש. ברוב הקרבות הביא ניצחון. בפעולה האחרונה ערן לא הובס. הוא נהרג מפצצה שנורתה מבית מגורים מלא בילדים ונמנע ממנו להשיב מלחמה." המילים שהשמיע המפקד בתחילת דבריו נראו לי נדושים מכדי שיאמרו על ערני. כול חלל צה"ל זוכה לשבחים שכאלה. אבל כשהשמיע את המשפט האחרון, לבי נקרע בקרבי.
