יחפה על השלג

דורכת על שלג,

יחפה ברגליה,

ילדה קטנטנה

עם הילה מעליה.

עזבו ציפורים

למדינות השונות,

השמש שקעה,

אך פניה קורנות.

כותונת דקה

עטופה בפרחים,

עיניה זוכרות

בדברים נשכחים.

ואז את שפתיה

הזיזה בלי קול,

פתאום הירח

רוצה היא לשאול:

"למה כה עצוב,

כה בודד מעלי

אתה מרחף,

משתקף בעיניי?"

ושוב מתחלפת

דקה בדקה.

הירח שותק,

אך היא לא מחכה.

ושוב החיוך,

השפתיים זזות.

פתאום היא החליטה

לשאול העונות:

"מדוע דברים

כל הזמן מתחלפים?

ולמה עלים

מהרוח נושרים?"

וגם העונות

לא החזירו תשובה,

אבל הילדה

לא נהייתה עצובה.

ושוב שאלה

הילדה בתמימות:

"למה בני אדם,

חייבים הם למות?"

ואז העולם

התמלא בדממה-

קפאו השמיים,

שתקה האדמה.

ורק הילדה,

יחפה ברגליה,

דורכת על שלג

ודמעה על פניה.