סיפורים

גבירת העולם-פרק א'

אתמול בזמן שסדרתי את הארונות. את יודעת חורף וקיץ בשנה האחרונה התחלפו בחיים שלי בלי שממש ארגיש והנפתלין נמצא שם בכמויות. אז בדיוק אז כשחיפשתי סולם, ואמרתי לעצמי נו, אז יש סיבה לזה שהם קיימים המגרבצים, בדיוק אז הרחתי אותך, ומיד ידעתי שאת שם, עומדת לידי.

 

כמו תמיד ראיתי את העיניים החכמות שלך גבירת העולם,  מסתכלות עלי, וריח הלימונים סבתא, תמיד סביבך.

אהבתי להחזיק לך ביד ולהסתובב בשכונה. החברות שלך מסתכלות ואמרות סיניורה, שתי טיפות מים דומה לך הקרידה, והעיניים אבל טפו, טפו, מכוערת הילדה מאד. ואת מסתכלת בי ואומרת טפו, טפו, גם רחל אימנו עליה השלום יפה הייתה, ומה? 

לה מזל דה לה ארמוסה טומה לה פייה*,את המזל של היפה לוקחת המכוערת העיקר תלמד להכין פצ'ה* לבעלה. ואת זורחת מאושר אוחזת בידי ואנחנו ממשיכות בטיול.

 

נוניקה תעבירי לי שנייה את הערימה משם, את רואה לפעמים גם אני למעלה על הסולם.

לא ראיתי אותך כועסת, גם לא באותה פעם שקפצתי מהגג שלך עם מטרייה. רצת מהר וצעקת אדיוס סנטוס*, סניור דלמונדו, למה זה מגיע לי. ניגשת אלי ואמרת  ווי דה מי קרידה*. ואני הסתכלתי ואמרתי לך  אל תדאגי נונה, הנחיתה הייתה רכה.

 

גם היום היא רכה, נוניקה לא נורא ומה בסך הכל רציתי, קצת לעוף. ואת אמרת קרידה, נשים לא עפות ואם תמשיכי ככה... עוד ועוד פצעים על הרגליים אף אחד לא ייקח אותך, בואי קרידה, אל תיבכי, בואי תראי מה יש לי בשבילך, רק בשבילך.

התרופה שלך  דולצ'ה דה רוזה*,  שהכנת לבד מהורדים בגינה.  שנים חיפשתי  ומה שמצאתי היה רחוק מהטעם שלך, ומה אמרת לי אז, קרידה, לתת לו קצת דולצה דה רוזה וכוס מים כשהוא מגיע הביתה עוד לפני הקפסיטו, זה מרכך להם את הלב קרידה, הופך אותם למרגרינה.

 

הפעם היחידה שלא חייכת, כששלחת אותי לאסתריקה השכנה לבקש טנא מקה.

ואסתריקה אמרה לסרוג את יודעת? אמרתי לא. אמרה שבי ילדה. אבל אסתריקה, סבתא מחכה לטנא מקה אמרתי. אסתטיקה התעקשה. את יודעת,  מעולם לא למדתי לסרוג, כי ידעתי שאת מחכה..את רואה בגללך אני לא סורגת.

 

 באותו שבוע נעלמת מחיי. השארת המון זכרונות וריח של לימונים. חשבתי עליך כשהחזקתי את התינוק הראשון שלי בידיים, תגידי סבתא היית סורגת לו גרביים קטנות וסוודר בירוק וצהוב?  

 

תמיד ידעתי שאת מגיעה. לפי הריח. חיפשתי אותך, והיית שם. זוכרת אחרי החתונה כשטיגנתי שניצלים הגעת, עמדת לידי ואמרת, מזה קרידה? זה לא נותנים לגבר. גברים צריכים אגריסטדה, טיפה חמוץ קרידה, אבל לא יותר מדי, טיפה סמיך מי אמור, ותוסיפי קצת סוכר, כשמתוק להם מדי ....אח קרידה....... הרבה שכל אין להם- קצת חמוץ תוסיפי.

ואני הסתכלתי, שיכורה מהריח שלך ואמרתי סבתא, הוא לא פראנק, הוא אוכל שניצלים.

צחקת, הסתכלת בי  בירוק כהה ואמרת, גבר הוא גבר, פראנק או לא, הם כולם אוהבים פצ'ה, יודעת למה? כי רק אישה אמיתית יודעת להכין פצ'ה- מתבשל לאט לאט קרידה. אם את רוצה שיהיה חום, תוסיפי סוכר קצת שרוף שלא יהיה מתוק, יוצא  רך קרידה, הוא יאכל מהסירים שלך עם כף, כל דבר שתאכילי אותו, הרבה שנים.

 

הסתכלתי עליך בצהוב שלי ושאלתי סבתא, מי לימד אותך להיות אישה? לא אל, תצחקי עלי. אני מחפשת משהו שילמד אותי להיות אישה.  אוך קרידה, חייכת, את אישה מי אמור, רק את זה לא למדת באוניברסיטה שלך. שם הפכו לך את הראש. נו תגידי לי את, מה בדיוק יצא מהמשוואות שלך. למדת לספור עד עשר?

 

סיפרו לי בסוף על המגפיים סבתא, זוכרת את אותו יום שיצאתי לגזוזטרא שלך. גם עכשיו אני יכולה לעצום עיניים ולהיות שם ליד דלתות הזכוכית שמובילות לחדר שלכם. החדר החשוך עם הארונות שלו. שנים היו הבגדים שלו מגוהצים גם אחרי שהלך. את לא סיפרת יקרה שלי, רק כשגדלתי סיפרו לי.

 

אני ליד הארון סבתא, עוצמת עיניים ורואה את הגזוזטרא  עם הגפנים שטיפסו על העמודים. אותם עמודים שביקשת מאבא שלי לצבוע לך בירוק. אז זהו אהובה, התחלתי לספר לך על המגפיים,  זוכרת כשהרשית לי ללבוש את הכותנת שלך,  יצאתי לגינה לקטוף לך סביונים. ואמרת לי קרידה את הארון בגזוזטרא לא לפתוח.

סניורה, הדבר הראשון שעשיתי לפני הסביונים היה לפתוח את הארון, אבל מיד סגרתי, כי היו שם רק מגפיים.

את סיפור המגפיים סיפרו לי שנים רבות אחרי שהלכת.

רחליקה סיפרה לי באחד מהביקורים שלי. עם  תה מנטה, היא סיפרה לי שהוא היה מאורס כשראה אותך ביפו והתאהב בך. היא גם סיפרה על הלילות והסרנדות שהיה שר לך מתחת לחלון. ואת סירבת. אחר כך שמעתי שהיה רוכב ליד הבית של דודך בנווה צדק לבוש במגפיים  ששמרת בארון.

 

שהחזקתי את התינוק החדש שלי לא הגעת. חיפשתי אותך, טוב שלא הגעת יקרה היה מאד קר, לך בטח היה קשה עם זה. את לא התקרבת לחיים החדשים שלי הנה עכשיו את כאן. תגידי סבתא היית סורגת לו גרביים קטנות וסוודר עם פסים? בעצם כשאני חושבת על זה, תקופות ארוכות נעלמת לך, לא חשוב העיקר שעכשיו את כאן.

 

הבית כבר לא קיים סבתא, הגויבות, השזיפים ואפילו הפגו'יה הכול נעלם, עכשיו יש שם דשא ירוק עם ממטרות, ובניין עם הרבה קומות.

לקחתי אותו פעם, לפני שהרסו, הוא הסתכל ואמר, וואלה, מרכז תל אביב, להחזיק נדל"ן בערך כזה בלי לממש, לא רואה הרבה היגיון.

 ואותו רצית שאני אאכיל פצ'ה ?

אז תשמעי סבתא, בואי נעשה הסכם, אני אכין פצ'ה למי שישיר לי סרנדות מתחת לחלון,

את יודעת מה, פרחים זה גם בסדר.

וסבתא, זה לא רק הפצ'ה שלך, כנראה שהיו שם עוד כמה דברים.

ודבר אחרון סניורה דלמונדו.

קצת, קצת מרשמים מהחיים שלך, גם אני רוצה שמשהו יאכל מהסירים שלי עם כף.

 

 

©כל הזכויות שמורות לי.

 

תגובות