סיפורים

שמשון ודלילה

 

שמשון ודלילה

 

"הירושלמית" כך כינו אותה השכנים אך אני הענקתי לה את השם "דלילה". את ראשה עיטר שער שחור חלק וארוך עד מותנים, עיניה שחורות וגדולות, גומות חן לפניה השחומים  וחיוכה צחור. . היא היתה האישה הכי יפה שהגיעה לשכונת העולים, יופיה נשתמר עד היום ועל כך יוכלו להעיד גם השכנים. הערצתי את יופיה, את חיוכה ואת דרך דיבורה.  היא התחבבה על כולם מיד עם הגיעה לשכונה שכן ידעה לחקות את הדמויות הצבעוניות שגרו בשכנות. לא הבנתי איך אישה כמותה הגיעה אלינו "מירושלים של זהב" מכבדת ביופיה את שכונתנו העלובה ומשתלבת כאחת ותיקה בשיחות וברכילות שנערכה בין השכנות הקנאיות. הייתי מלאה גאווה כשפנתה אלי וביקשה ממני  לקנות עבורה במכולת. כל היום חיפשתי סיבות לשהות בקרבתה : "דליה, את צריכה משהו מהמכולת?", "דליה את רוצה שאקח את התינוקת לטיול?".

 

קצת לפני שהגיעה דליה למחוזתינו, קראתי בשקיקה את סיפורי התנ"ך המאויירים והצבעוניים שהיו בביתנו, כיוון שאלו היו חומר הקריאה היחיד בביתנו, חזרתי וקראיתים עשרות פעמים. דמותה היפה של דלילה  התנכית השאירה בי רושם רב. אהבתה המגוייסת לשמשון הגיבור, הלהיבו את דמיוני ומעשי אהבה אסורים (אם כי צנועים) ריחפו למולי, מעשים אותם דליתי מהסרטים שראינו בקולנוע "אורות": סקאלרט מ- " חלפי מרוח" (חלף עם הרוח) "המלך והעני" (המלך ואני) וקלאופטרה אותה שיחקה אליזבט טיילור.  אולם מיום הכירי את דליה, נכנסה דמותה ותפסה את מקומה של דלילה המאויירת , כך נתערבבו לי הדמויות והפלגתי יחד איתה בדמיוני. סלחתי לה על בגידתה בשמשון הגיבור, סלחתי לה על כי נשתייכה דתית לעם הפלישתי וראיתי בה אישה אמיצה שגהרה  מעל שמשון ומחלפות ראשו בידה השמאלית וסכין רחבה בידה הימנית, אם כי תמיד קיוותי שיתחלפו להם הכתובים ושמשון הגיבור ינצל.

 

דלילה שלי התגוררה עם בעלה שמשון, בקומה הראשונה בבניין בן שתי קומות ובקומה העליונה מעל ראשה התגוררה משפחתו של שמשון. דירת שני חדרים, קטנה ומצומצמת מרהיטים ואביזרי נוחות . בסלון עמד שולחן מוארך ועליו מאפרות לרוב. ארונית קטנה עליה עמדה טלויזיה שחור לבן מכוסה במפה לבנה וספה שצבע דהה מרוב שימוש שקיבל הזוג הצעיר במתנה מהדודים. חדר השינה כלל מיטה זוגית, ארון בגדים ושידה אותם רכש שמשון בצ'קים ללא כיסוי.

 

עליבותה של הדירה בה התגורר הזוג , לא היתה שונה משאר הדירות בבניין ולכן הכלה הצעירה חשה ב נוח ושווה לכולם אך עיקר ממלכתה של דלילה היתה בחצרה קדמית של הבית, שם שלטה ביד רמה בשיחות וברכילות השכונתית.

 

העובדה כי משפחתו של שמשון התגוררה בדירה מעל, היתה  בעוכרי בני הזוג. חמותה שלא נתברכה בהרבה חמלה  ושהוריה כינוה בשם הספרדי "גברת",  לא כיבדה את שמה והיתה חפה מכל גינוני גברת וחסרת הילכות של ליידי. המילים "יש לי חמה על הראש" או "חמתי" לא היו רחוקים מהמציאות אותה חוותה דליה ככלה צעירה.  לא היה זה מחזה נדיר לראות ולשמוע כיצד נשפכו על דליה קיטונות של רותחין מפיה של החמות ונדמה כי לקללות ולגינויים אין סוף .גם שמו אלוהים מכל הדתות והאמונות לא נמלט מקללותיה   : "חארב אלללה, חארב משה רבנו, אישתאל המן, מת מוחמד ". היא התעלמה מנוכחותן של השכנות, לא בררה במילים ומיאנה לשמוע תחינותיהם של השכנים, שתרגע שתפסיק את ההתעללות: "חארם, חארם, רחמים, הילדה יתומה, למה ככה גברת, היא כמו הבת שלך וקוראת לך אימא" ועד שלא הוציאו מפיהם את המילים "את צודקת גברת , את צודקת" סרבה היא להרגע. חיש קל וכאילו כלום לא קרה היתה מקפצת במדרגות וחוזרת לדירתה.  משאירה את השכנים לאסוף את השברים ולתקן את ליבה השבור של דליה. כאב גדול נשאתי בליבי בראותי את הגיבורה שלי מושפלת ובוכיה.

אך המריבה לא כאן מסתיימת , סאת המרורים של דליה שכנתי לא נתמלאה, כי עם חזרתו של שמשון מעבודתו או מעיסוקיו האפלים, היה זה מתמלא חימה מסיפורי אימו, יורד לדירתו ומפליא באשתו מכות כואבות. זעקות של כאב, צרחות איומות ובכי קורע לב נשמעו מהדירה וכאילו איש לא ראה איש לא שמע.  כל השכנים נסתגרו בבתיהם ואיש לא חש לעזרתה. היתה זו שתיקה שיש בה הסכמה של הגברים, ראשי המשפחות המזרחיות, כי כך צריך לנהוג גבר באישתו הסוררת. כמה בוז רכשתי להם, כעס וחימה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

אחזו בי, הזדהותי עם הגיבורה היפה שלי מילאה אותי פחד וחששתי לחייה. באותם רגעים ידעתי כי שמשון מהתנ"ך שלי, לא היה נוהג כך בדלילה ואפילו היתה אישה בוגדנית או סוררת.

 

בבוקר שלמחרת המריבה הייתי מהססת אם להכנס ולבקר את שכנתי המוכה. מלאת בושה עמדתי בפתח דירתה  מבחינה בעיניה הנפוחות מבכי ובסימנים הכחולים בידיה ובפניה, הייתי משפילה את מבטי ושואלת "דליה את רוצה משהו מהמכולת?" היה זה נסיון קטן שלי להציל מעט מכבודה הרמוס של גיבורתי ולהתנדב ולגשת במקומה למכולת, אולי כך יעבור מעט זמן בטרם תיחשף חבולה ומושפלת למול השכנים הנאספים ליד המכולת ומלחששים על המריבה הגדולה של אתמול.

 

(הציטוטים תואמים למקור).

 

תגובות