בדידותו של ספסל

ישבתי בודדה על ספסל מדוכדך ,

מחכה לרכבת שתסיע אותי אל המציאות,

המציאות שכל כך כאבה לי,המציאות לבד.

ישבתי וחשבתי כמה שלא בא לי לעזוב.

פספסתי את הרכבת, והוא לא בא הוא לא נשאר למרות שרציתי שלא ילך.

לא התקשר,שלח מכתב שהוא לא חוזר.

עכשיו אני חושבת על הספסל המדוכדך שאנשים נטשו אותו,

כעת הוא בודד,

כמוני.

כמו זה שעזב לתמיד ששלח מכתב בלי לחתום את אהבתו.

הוא לא אמר שיחזור,שהוא אוהב,

שהוא רוצה לחיות לעד ושישאיר מחר עוד מכתב.

וכן, מודה ימים ישבתי בצפייה שיחזור , צפייה לכלום.

הרי ידעתי שהוא לא יחזור.

הרי ידעתי שזה לא יהיה לעד .

גם הספסל הוא ידע תמיד, אך לא אמר דבר.

נתן לי ללמוד על הכאב לחוש בגעגוע שלא יחזור עוד.

נשארתי חסרת רגשות כמו הספסל,

בודדה ומדוכדכת.

לפעמים אני מבקרת אותו וחושבת כמה

שהוא זקוק לחום .

כמוני, בדיוק כמוני.