לא של אף אחד.

אף פעם לא הרגשתי כמו עכשיו,

הדמעות יורדות,

טיפה אחר טיפה.

אני מרגישה נטושה,

מנודה.

הסביבה,

כבר לא אוהבת אותי.

החברים עזבו.

החברות נפרדו.

אמרתי שלום לכולם

ועכשיו אני לבד,

בוכה.

הלוואי והייתי יכולה לשנות את המצב,

לאהוב אותך מחדש,

לחיות שוב, את העבר.

השנים כבר חלפו ואני אותה אחת,

בודדה.

הכלב ברח,

הבית נהרס,

הילדים עזבו אותי ואני שוב נשארתי אותה אחת,

נטושה.

אהוב ליבי, שנים שכבר הוא נרקב בתוכי.

רציתי רק את האהבה שהייתה פעם,

תשוקה.

כלב, משפחה ולגדל ילדים שיאהבו את מי שאני.

לא רציתי להיות מרירה,

חסרת התחשבות,

רעה.

הלוואי והיית רק שלי,

בתוך ליבי שרק ידע מרירות,

היית הופך אותו מאבן לסבון, שככול שאוהבים יותר ככה הוא נמס יותר מהר.

הלוואי והכל לא היה בתוך הבלון,

שעוד שניה עומד להתפוצץ.

צריך לחזור למציאות עכשיו אני אומרת לעצמי.

מספיק לחלום, הבלון התפוצץ ,החלום.

יש עוד הרבה עבודה

בדרך , לתהילה.