שירים

ואחד קצת כבד, לסופשבוע

 

שעון חול ענק את חיינו קוצב, בקילוח דקיק אך מתמיד

גרגירים קטנטנים של חיים כך חולפים, מרוקנים את מיכל העתיד,

במיכל העבר נדחסים ושוקעים, רובם נשכחו זה מכבר

ערימת רגעים אבודים ענקית, כה מעט במוחנו נשאר...

 

רק הרגע באמת מתרחש (כך נדמה), נתפס, נחווה ומרגיש

רצף גרגרי חושים ותחושות זורם לו דרכינו חיש.

רגע הקסם הוא כה חמקמק: גרגירים גולשים דרכינו במדרון

ולפני שהספקנו להבין מה קרה – הנה הפכו מאפשרות לזיכרון.

 

אם נחשוב על החול שזורם ואם לאו, דבר לא יאט את הקצב

מה נרגיש בשל כך זה עניין של גישה: חרדה, אדישות, שמא עצב?

כמה גרגירים של חיים הוקצבו? בידינו לא נתונה כל ברירה.

אך מהו הצבע בו נצבע כל גרגר – יתכן ויש שמץ בחירה.

 

גרגירים של שמחה, אהבה וגם צחוק, אושר, הנאה וסיפוק,

ולעומתם גרגירים של תסכול וכאב, כעס, שנאה ואיפוק.

גרגירי מחשבות על גרגירים שחלפו – געגוע, אשמה, חרטה

ועל אלה שכנראה לעולם לא יקרו – פחד, דאגה, חרדה.

 

ערימות גרגירים של היסוס והתלבטות, המונים של חוסר ביטחון

גרגירים כה רבים של חששות ושיתוק, של שהייה במקום הלא נכון

מצבורי גרגירים של צפיה לשינוי, של תקווה ושל אשליות

גרגירי שאיפות, תכנונים מדוקדקים של כל מה שעתיד להשתנות

 

יהיו הגרגירים אשר יהיו, מובטח לנו – היום לא ירחק:

פתאום יצנח מטה גרגר אחרון ובזאת יסתיים המשחק.

©

 

תגובות