סיפורים

הכבשה שושנה

 

בארץ אזומה חיה לה כבשה. לכבשה קראו שושנה.

לשושנה היו שני חברים טובים, אחד היה חזיר ושמו מנשה והשנייה פרה ושמה טובה.

שושנה, מנשה וטובה נהגו להיפגש כל יום אחר הצהריים ולבלות יחדיו עד הערב.

הם היו הולכים ביחד לטייל בשדות ומסתכלים על הנוף שנשקף משם מעבר לגבולותיה של אזומה.

בכל פעם שהם הסתכלו בנוף היפהפה הזה שושנה הייתה חולמת שיום אחד היא תצא מעבר לגבולותיה של אזומה ותטייל בעולם, היא שמעה שבארצות אחרות יש עוד חיות מלבד כבשים, חזירים ופרות. היא שמעה שמעבר לגבולות יש חיות שנקראות צפרדעים, ג'ירפות, זברות, אריות, כלבים, חתולים ועוד המוני חיות שמעולם לא ראתה. היא השתוקקה כבר להכיר את החיות האלה ולחזות בנופים חדשים ולא מוכרים. אבל שונה מעולם לא סיפרה לחבריה על החלומות שלה, היא פחדה שמר מנשה וגב' טובה ילעגו לה על החלומות שלה, היא חשבה שהם בוודאי יגחכו ויגידו שהיא לעולם לא תצליח לצאת מעבר לגבולותיה של אזומה, הרי אף אחד מעולם לא חצה את הגבול הזה. היא הייתה בטוחה שהם יזלזלו ברעיונות שלה, ולכן העדיפה לשתוק.

 
בכל ערב אחרי שהייתה שושנה מסיימת לבלות עם חבריה, הייתה חוזרת לביתה, זה היה בית קטן ורחוק מעט מהשכונה שבה התגוררו הכבשים בעיר. בבית היא גרה עם אמא ואבא, אבא היה כבש גדול וחזק ואמא הייתה צנומה ועדינה. כשהייתה נכנסת הביתה, הייתה מוצאת את אמה נחה על מרבד הדשא ואביה עדיין לא חזר ממפעל הצמר שבו הוא עבד.

אמא של שושנה הייתה מכינה לה ארוחת ערב ושושנה הייתה יושבת בפינת האוכל ואוכלת את הארוחה לבדה. כשאבא היה מגיע הביתה היא הייתה מבקשת ממנו שיקרא לה סיפור, אבל אבא שלה כבר היה עייף ושלח אותה לאמה, אבל שושנה לא רצתה שאמא תקרא לה סיפור, היא רצתה את אבא, היא התגעגעה אליו. בסופו של דבר, אמא שלה הייתה משכיבה אותה במיטתה ונותנת לה נשיקת לילה טוב, ושושנה הייתה נרדמת בלי סיפור ובלי אבא.

 
לעיתים אבא חרג ממנהגו וכשנכנס הביתה היה נותן לשושנה חיבוק גדול, שושנה הייתה מאושרת כשזה היה קורה, סוף סוף היא הרגישה שאבא אוהב אותה. היא חשבה מה תוכל לעשות שגם מחר אבא יחבק ויאהב אותה, היא חשבה שאולי אבא אהב את הריח של הסבון החדש שבו השתמשה, וחשבה שאולי אם היא תשתמש בסבון גם מחר אז היא שוב תקבל חיבוק גדול מאבא. אבל למחרת כשאבא חזר מהעבודה, שושנה חיכתה רחוצה ונקייה בפתח הדלת, היא חשבה שמכיוון שהיום שפשפה את תלתליה בסבון אפילו יותר חזק מאתמול, אבא ייתן לה חיבוק עוד יותר גדול. אבל אבא של שושנה לא התייחס אליה הפעם, הפעם הוא נרדם בכורסא. שושנה שוב הלכה לישון לבדה וחשבה לעצמה שאולי היום שפשפה יותר מדי את תלתליה ואולי הריח של הסבון היה חזק מדיי, ובגלל זה אבא לא אהב אותה.
 
כשהייתה שושנה חוזרת מבית הספר, היא הייתה נכנסת לבד הביתה ואוכלת לבד מהאוכל שאמא השאירה לה, אחר כך הייתה מחכה לאמא שתחזור מהעבודה. אמא של שושנה הייתה כבשה עצובה, לפעמים היא הייתה בוכה ושושנה הייתה מנסה להרגיע אותה. לפעמים שושנה חשבה שאולי היא לא מספיק טובה ואולי אמא בוכה בגללה. שושנה חשבה שאולי אם היא תתאמץ מספיק היא תוכל לגרום לאמא להיות מאושרת, היא ניסתה להצחיק אותה, היא הביאה לה מתנות, שרה לה שירים, אבל שום דבר לא עזר, אמא של שונה המשיכה  להיות  עצובה.

לפעמים אמא של שושנה הייתה מאוד כועסת עליה כשהיא לא הייתה מצליחה להיות הכבשה הכי טובה בבית הספר, או כשהיא הייתה שקטה מדיי בחברת כבשים אחרות בנות גילה.

שושנה ניסתה לרצות את אמה אבל לפעמים היא לא הייתה מסוגלת ואז היא פחדה שאמא תפגע בה. שושנה חשבה שהיא צריכה להיות מאוד מאוד טובה כדי שאמא תאהב אותה.

 
לפעמים אבא ואמא של שושנה היו רבים והיו צועקים אחד על השנייה, שושנה הייתה מסתכלת עליהם ולא מבינה למה הם מתנהגים כך. היא פחדה מהצעקות שלהם, וכשאמא הייתה אומרת לה שהיא רוצה היפרד מאבא היא הייתה פוחדת עוד יותר, היא לא רצתה שהם ייפרדו, היא פחדה להישאר עם אמא לבד וגם לא רצתה להיות עם אבא, כי אבא אף פעם לא דאג לה.

שושנה הפכה מיום ליום לכבשה עצובה, אבל היא לא ידעה למה היא עצובה. לפעמים בלילה היא הייתה בוכה ומתפללת חזק לאלוהים שישלח לה אח או אחות, שהיא לא רוצה עוד לחיות לבד בביתה. רק החלומות על ארצות אחרות הרגיעו אותה.

שושנה תמיד נראתה שמחה ומרוצה, מנשה וטובה תמיד חשבו שהיא הכבשה הכי מאושרת והכי רגועה בכל המדינה, אבל בפנים לשושנה לא היה כל כך טוב. שושנה רצתה לדבר עם מישהו ולספר על רגשותיה, אבל היא לא חשבה שמישהו יבין אותה. היא הייתה רגילה שהיא שומעת את אמא ומרגיעה אותה, היא שכחה שיכולים גם לשמוע אותה ושגם לה מגיע לדבר על רגשותיה.

 
יום אחד, בבית הספר המורה כינסה את כל הכבשים והכבשות בני כיתתה והחלה בפעילות חברתית. המורה נחמה ביקשה מכל תלמיד לספר לחבריו על החלום שלו. שושנה שמעה את המשימה והחלה להתרגש מאוד, היא רצתה לספר ולהתגאות בחלומות שלה אבל מצד שני גם פחדה מאוד מהתגובות של חבריה לכיתה. שושנה הייתה השישית בתור לספר לחבריה על החלום שלה, היא החליטה שהיא תעשה את זה למרות הפחדים שלה. כשהגיע תורה של הכבשה הרביעית, עדנה, היא סיפרה שחלומה הוא לנסוע אל מחוץ לגבולותיה של אזומה. שושנה הביטה בה בתדהמה, היא הרגישה שעדנה גנבה לה את חלומה, היא מעולם לא שמעה על אף חיה שרצתה לצאת מגבולות המדינה.

שאר התלמידים שיבחו את עדנה על החלום שלה, הם חשבו שהיא אמיצה מאוד ומקורית מאוד. שושנה הבינה שהיא כבר לא תוכל לספר על חלומה, היא הבינה שכולם יחשבו שהיא מנסה להישמע כמו עדנה ושהיא גנבה לעדנה את הרעיון. כשהגיע תורה של שושנה לספר על חלומה היא החלה לגמגם ותלתליה החלו לקפץ בעצבנות, היא לא ידעה מה להגיד. המורה נחמה ראתה את מצבה של שושנה, היא חייכה אליה ובישרה לכל התלמידים שלשונה כנראה אין חלומות, היא אמרה ששונה כנראה רוצה להיות תלמידה מצטיינת והיא כבר מגשימה את חלומה. אבל שושנה לא רצתה להיות תלמידה מצטיינת.

למען האמת, שושנה לא רצתה להיות תלמידה בכלל, היא רצתה רק להתחיל במסע שלה.

שושנה הייתה עצובה כל כך במשך כל היום, היא התאכזבה מעצמה מכך שלא יכלה להביע את חלומה בפני חבריה לכיתה. כשהגיעה הביתה החלה לבכות. באותו יום היא לא רצתה לצאת לשחק עם מנשה וטובה ונשארה בחדרה.

שושנה חשבה למה היא כל כך שונה מכל הכבשים שהיא מכירה, למה כל הכבשים מתחברות בניהן, למה לכל הכבשים יש חברים כבשים כמוהם ורק לה יש חבר חזיר וחברה פרה. שושנה רצתה לברוח, היא רצתה לברוח מהבית ולברוח מאזומה, אבל היא הרגישה כל כך קטנה וחלשה שהחלה לאבד את התקווה שיום אחד היא תגשים את חלומה.

 
עברו ימים רבים ושושנה המשיכה להיות עצובה ובנוסף גם החלה לכעוס. היא לא כעסה על מישהו מסוים אבל היה בה כעס על העולם ועל הדרך שהחיים מתנהלים באזומה. היא כעסה על כל החיות שלא הצליחו לראות מה יש בתוכה, שלא הצליחו להבין את העומק של הנפש שלה, על כל אלו שלא הבינו שיש בה מעבר לתלמידה טובה ועל אלה שלא ראו את האישיות שלה.
 
בוקר אחד החליטה שושנה שהיום לא תלך לבית הספר, היא הייתה עייפה והיה לה חשק להיות לבדה ולטייל בשדות. היא לקחה קצת עשב ומים בתיק שלה ויצאה אל השדה. לפתע הבחינה שושנה בכבש מטייל בשדה. היה נראה לה שהוא לא מאזומה, הוא היה שונה משאר הכבשים במקום, התלתלים שלו היו לבנים יותר והרגליים מעט ארוכות יותר משל הכבשים באזומה.

היא התקרבה אליו וככל שהתקרבה היא נעשתה בטוחה יותר שהוא לא מן המקום, היא החלה להתרגש וגם לפחד מעט, היא חשבה לרגע שאולי כדאי להתרחק, אולי הוא ירצה לפגוע בה, אבל היא לא נתנה לפחד לגבור עליה. היא המשיכה להתקדם לעברו עד שהוא הבחין בה. שושנה נעצרה ושניהם הביטו אחד בשניה. הכבש הזר החל ללכת לכיוונה עד שהוא היה ממש קרוב אליה. הוא בירך אותה לשלום, עכשיו שושנה כבר הייתה בטוחה שהוא לא מאזומה, מבטא המה שלו היה שונה מהמבטא באזומה. שושנה בירכה אותו בחזרה, הוא הציג את עצמו ואמר ששמו יוסף ושהוא בא מקרקומוקו על מנת לחפש באזומה צמח מרפא לאחיו החולה. הוא אמר שהוא שמע שהצמח הזה גדל רק באזומה.

שושנה שאלה את יוסף לשם הצמח, היא חשבה שאם זה צמח שגדל באזומה היא בוודאי תכיר אותו. יוסף אמר לה שלצמח קוראים אזוטוס. שושנה קימטה את מצחה, היא ניסתה להיזכר אם שמעה על הצמח הזה איי פעם, אבל היא לא נזכרה בשום שם של צמח שאפילו דומה לשם אזוטוס. שושנה אמרה ליוסף שהיא לא שמעה על צמח כזה אבל הבטיחה לו שהיא תעזור לו וביחד הם ימצאו את הצמח שאותו הוא מחפש.

 
תחילה החליטה שושנה שהיא תיקח את יוסף לאביה ואולי הוא ידע באיזה צמח מדובר. מכיוון ששושנה לא רצתה לחכות עד הערב שאביה יחזור הביתה, היא לקחה את יוסף היישר אל מפעל הצמר שבו עבד אביה. שושנה הציגה בפני אביה את יוסף, ויוסף סיפר לאביה על אחיו החולה שזקוק מאוד לצמח האזוטוס.

גם אבא של שונשנה לא שמע על צמח כזה. הוא אמר שהוא לא חושב שישנו צמח כזה בכל המדינה ושחבל על הזמן המבוזבז ואולי כדאי לחפש בארצות אחרות. יוסף החל להיראות קצת מפוחד, הוא עשה את כל הדרך עד לאזומה ועכשיו חשב שאולי זה היה לחינם ואולי לא ימצא תרופה לאחיו.

שושנה עודדה את רוחו, היא ביקשה ממנו לא להתייאש והבטיחה לו שהם עוד ימצאו את הצמח הזה.

כשיצאו מהמפעל עלה בראשה של שושנה רעיון לקחת את יוסף לחנות לצמחי מרפא הקרובה לשכונה שבה היא גרה. היא ידעה שזו חנות טובה ושהרבה חיות מגיעות לשם גם מחוץ לעיר, על מנת לקנות ולהתייעץ. יוסף התעודד מעט וקיווה ששם ימצא את הצמח, או לפחות ששם ידעו היכן בדיוק הצמח מצוי.

הם נכנסו לחנות והמוכרת ניגשה אליהם לשאול לרצונם. יוסף אמר לה שהוא מחפש את צמח האזוטוס ושאמרו לו שהוא צומח רק באזומה. המוכרת קימטה את מיצחה, בדיוק כמו ששונה קימטה אותו כאשר שמעה את שם הצמח. היא אמרה שבכל חייה לא שמעה על צמח כזה, אבל פתאום היא נזכרה בידיד ותיק שלה שחי בהרים ומכיר את כל סוגי הצמחים באזומה ומחוצה לה. היא נתנה להם את כתובתו ואיחלה להם בהצלחה.

יוסף החל להראות בפניו סימני עצב ואכזבה קלים, אבל היה נחוש בדעתו להגיע להרים מהר ככל האפשר. גם שושנה הייתה נחושה למצוא את הצמח הזה.

שושנה קנתה לה וליוסף עשב ומים לדרך והם החלו במסעם אל עבר ההרים. בתחילה הם נסעו ברכבת במשך כמה שעות ולאחר מכן לקחו כמה אוטובוסים עד שהגיעו למקום שאליו שלחה אותם הגברת מהחנות. הם עמדו למרגלות ההר ובפסגתו הם ראו את ביתו של הידיד של המוכרת. הם החלו לטפס למרות שכבר היו עייפים מהנסיעות ומההתרוצצויות במשך כל היום. השמש עמדה לשקוע והם רצו להספיק להגיע לפסגה עוד לפני רדת החמה.

כשהגיעו הם ראו בפתח הבית פר זקן וחביב. הם סיפרו לו ששולה מהחנות לצמחי מרפא שלחה אותם אליו ושהם מחפשים את צמח האזוטוס.

"אזוטוס?", הוא שאל בתמיהה גדולה, "כן אזוטוס", ענו יחדיו שושנה ויוסף. הפר הזקן החל לצחוק ואמר להם שהצמח הזה נכחד כבר לפני יותר מ- 50 שנה, הוא סיפר להם שהאגדה מספרת שאנשים עם נשמות מיוחדות זכו לגדל ולטפח את הצמח הזה, וכשנשמותיהם חלפו מהעולם גם הצמח הזה נעלם.

יוסף החל לבכות בקול גדול, פתאום הוא הבין שהוא לא יוכל לעזור לאחיו ושכנראה אחיו כבר לא יחיה וימות בקרוב. ליבה של שושנה נקרע למראהו של יוסף הבוכה. היא חיבקה אותו חזק וגם מעיניה החלו לבצבץ דמעות, היא רצתה מאוד לעזור ליוסף ולא ידעה מה לעשות.

 
הם הודו לפר הזקן והחלו לרדת בחזרה למרגלות ההר. כבר החל להחשיך אבל לשניהם לא היה אכפת, הם היו עסוקים בצער שלהם ולא חשבו על הכנות שבירידה מההר בחושך. אחרי שעה של הליכה הם הצליחו להגיע למטה ועלו על אוטובוס בחזרה לעיר. כשהם הגיעו השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד.

שושנה הציעה ליוסף שישן אצלה בבית ובבוקר הוא יוכל להתחיל להתקדם בחזרה לארץ מולדתו. הםם הגיעו לביתה של שושנה, הוריה כבר ישנו, הם נכנסו לחדרה ושושנה הדליקה את האור, יוסף התיישב על כר הדשא והחל שוב לבכות. שושנה הרגישה חסרת אונים ויצאה מהחדר, היא חשבה שאולי יוסף רוצה להיות קצת לבד.

היא ישבה במטבח ואכלה קצת מסלט העשב שאמא השאירה לה במקרר, היא הייתה רעבה מהמסע של היום. לפתע היא שמעה את יוסף קורא לה "שושנה, שושנה", היא באה בריצה לחדר והסתכלה על יוסף מופתעת, יוסף החזיק בידו את העציץ של שושנה שהיה מונח קודם לכן על עדן החלון. "מה קרה, יוסף" שאלה שושנה. "מה זה הצמח הזה?" שאל יוסף בהתרגשות גדולה. "למען האמת אני לא יודעת, פעם מצאתי זרע בחול והחלטתי לשתול אותו, אני לא יודעת את שמו של הצמח". "זה הצמח שלנו, שושנה, זה האזוטוס, לפני שנסעתי הנה דודי הראה לי תמונות של הצמח ואני בטוח שזהו הצמח".

שושנה הסתכלה על יוסף ועל הצמח בתדהמה, היא התקשתה להאמין שהיא מגדלת צמח שנעלם מהעולם לפני 50 שנה.

שניהם החלו לצחוק, לקפוץ ולהתחבק. יוסף חשב שזה הלילה המאושר בחייו, הוא ציפה כבר בקוצר רוח לבוקר על מנת לנסוע בחזרה הביתה ולהביא לאחיו את הצמח. שושנה הביטה ביוסף והייתה מאושרת בשמחתו. הם הלכו לישון זה לצד זו ושנתם הייתה מתוקה מזה לילות רבים.

בבוקר יוסף ארגן את דבריו והחל לצאת לכיוון הגבול, לעבר קרקומוקו, שושנה ליוותה את יוסף, היא הייתה עצובה מעט, היה לה נעים בקרבתו והיא לא רצתה להיפרד ממנו.

כשהגיעו לגבול שושנה נעצרה ואיחל ליוסף הצלחה רבה בהמשך הדרך ונפנתה ללכת לאחור. יוסף משך בתלתליה ואמר לה שהוא לא ממשיך בלעדיה ושהוא חייב להראות לאחיו את הכבשה שהצילה את חייו. הלב של שושנה פעם בחוזקה, היא התרגשה מאוד, היא חשבה על כך שזוהי ההזדמנות שלה להגשים את חלומה הגדול ושבנוסף היא תוכל להמשיך לשהות במחיצתו של יוסף. היא הסכימה להצעתו והחלה לרקוד במקומה מרוב התרגשות, יוסף הצטרף אליה וביחד הם רקדו דקות מספר לפני שהמשיכו במסעם.

 
אחרי יומיים הגיעו שושנה ויוסף לקרקומוקו ומשם אל ביתו של אחיו של יוסף. אחיו היה שרוע במיטה ונראה כמעט ללא רוח חיים. יוסף קטף עלה מהצמח, כתש אותו והכניס לפיהו של אחיו, כך הוע עשה במשך שלושה ימים וכל אותו הזמן חיכתה שושנה על יד מיטתו וטיפלה בו. ביום הרביעי השתפר מצבו של האח, הוא קם על רגליו והחל ללכת בבית, וביום השישי הוא היה כבר בריא לגמרי.

שושנה ויוסף החליטו לחגוג את המאורע המרגש והזמינו חיות רבות למשתה שערכו. סוף סוף שושנה זכתה להכיר חיות רבות שכה השתוקקה לראות. היא פגשה ציפורים, כלבים, חתולים, איילות ואפילו נחשים. היא דיברה עם כולם וסיפרה להם על אזומה. היא הייתה כל כך אהובה באותו היום, בפעם הראשונה בחייה היא הרגישה שטוב לה ושבמקום הזה היא רוצה הישאר.

שושנה הסתכלה מסביב והודתה לבורא שלה על ההזדמנות שהוא נתן לה ועל החיות שזכתה לפגוש ובמיוחד על יוסף.

 
מאוחר יותר באותו הערב, כשישבה שושנה עם יוסף לבד בחדרו הוא אמר לה שעכשיו הוא יודע שהאגדה שסיפר להם הפר הזקן מההר נכונה, הוא אמר שהוא יודע זאת כי הוא זכה לפגוש את אחת מהנשמות המיוחדות הללו שבזכותן הצמח מתקיים, ועוד לפני שהוא מצא אצלה את הצמח הוא ידע שהיא כזו.

מעיניה של שושנה זלגו דמעות, אבל הפעם לא היו אלה דמעות של כאב אלא דמעות של אושר.

תגובות