בחלוף

והזמן כצב מהלך במרחב השאלה

עקב ואגודל משאירים את רישומם

בחול הנודד ואחר-כן נמחקים כהרף.

גם כשעומדים ליד המצבה החרוטה,

גם כשקולו של החזן מעלה דמעה,

ואותיות הנשמה בתהילים מתעופפות

והקדיש מתערבל בקולות הנהי

עדיין הזיכרון חורט ראשית הלידה ואחרית הקבורה.

והם עומדים אב ואם ליד הזיכרון

חובקים אבן דוממת ממאנים להינחם.

שותקים! כי שניר כאזוב בשתיקתם

רק קילוח של מה שהיה פעם מזין את

פעימות הלב המתגבר למשברים אדירים.

ושוב עוד שנה חולפת והוא נשאר תמונה

במסגרת עם בלורית של פעם וחיוך של עשרה

ועוד מעט יפרוץ בצהלה

יפרוץ בסערה.

רק חרמון כחומה בצורה

להשאיר מקדש עומרי בראש אמנה

כאפולו לעלות כל שנה

להתקדש

להיטהר

להתפלל

להשאיר חרב בנדנה.