אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 219 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 30/9/1935
אני עוסק בציור ובכתיבה מזה שלושה עשורים.אינני מוכר עדיין לדאבוני, אך חמישה סיפורים שלי התפרסמו בשדמות ובעולם האמנות בשנות השמונים. בשנת 2002 התפרסמה נובלה שלי בשפה האנגלית כספר אלקטרוני באתר של ספרות אלקטרונית. ניתן לקרוא סיפורים קצרים שלי גם בעברית באתר SCRIBD.COM - ובאנגלית בלבד באתר GATHER.COM
E-Mail:
אזור מגורים: פתח תקווה
תאריך כניסה אחרון:
23/10/2008 19:31:53

 
נושא: כותב מישל דה מונטן.

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
המפנה - חיים קדמן סיפורים (23/10/2008-19:34) 472 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 

פרויקה חזון, אמן ואדם מצליח חזר מרחצת בוקר מוקדמת בחוף גורדון. החנה מכוניתו בין עמודי בית הדירות שלא מכבר נבנה, שלף עיתונו מתיבת הדואר – וכאשר הוא חולף על הכותרות בעיניים מרפרפות, נעץ את המפתח בדלת הכניסה ללובי.

משנכנס עלה את המדרגות שתיים - שתיים לעבר דירת הפנטהאוז בה התגורר. במעלית השתמש לעתים רחוקות בלבד, רק באותן הפעמים בהן ליווה את אורחיו.

תערוכות רבות ערך ולו התבקש למנותן, היה נזקק ליומנו. מאז תערוכתו הראשונה דרך כוכבו וטרם צנח. המבקרים שרובם נמנו על חוג ידידיו, קשרו לו כתרים. אוצרים ובעלי גלריות כאשר רק גונבה לאוזניהם שמועה כלשהי אודותיו, מיהרו לבקרו בסטודיו. מעולם לא דחה אף אחד מאורחיו הקרואים ושאינם קרואים, סבלנות רבה הייתה לו להאזין לזולתו. תמיד ארחם בשמחה גם כאשר הפסיקוהו באמצע עבודתו. יחדיו הסבו לשולחנו בעוד השיחה קולחת שעות ארוכות.

 

שלושים וחמש שנים חלפו מאז החל לצייר, ולאורכן דבק בדרכו כאשר סביבו געשו ועדיין גועשים זרמים ונחשולים שונים, המינימליזם, האבסטרקט, נאיביים ומתוחכמים, אוואנגרדיסטים דלי חומר ושאר נושאי דגל הקדמה למיניהם, אשר צצו בפטריות לאחר לילות שימורים ספוגי אלכוהול. במכירות הפומביות שהפכו לאחרונה מוסד של קבע, נשם אוויר פסגות, ולא הייתה גלריה אחת בעיר שלא נתברכה ביצירותיו.

עם זאת צנוע היה ומקובל על הכל ורק כאשר התלקחו וויכוחים בתחום המקודש בו עסק, בסלון מסוים או בכל אירוע חברתי אחר בו השתתף, התלהט ותפחה מעט גאוותו. אותם מתי מעט שהתקנאו בהצלחתו, או לא היו מסוגלים לעכל כיצד אמן בקנה מידה כשלו נותר צנוע – ייחסו לו יוהרה.

רווק היה והתגורר בגפו ומדי פעם כאשר התרגשה עליו פרשיית אהבים, באותן אתנחתות שבין קדחת יצירה אחת למשנהה, נכבש היה בקסמי עיניה המרצדות או שנינותה של ריבה נאה שחיפשה קרבתו. ממוצע קומה היה ולא מראהו אלא קסמו האישי, שמו ומעמדו, היוו את מקור המשיכה. מעולם לא ניצלן, נפש אמן רגישה הייתה לו. אך כאשר החלה פרשייה שכזו לדעוך, מוצא היה עצמו יושב לפני הכן שעות ארוכות בסטודיו; ואותה ריבה שלא מכבר רעננה את השראתו, הייתה מרחפת סביב כרוח רפאים. וכאשר התייגעה הייתה פורשת כפניה ופורחת לה בלא שהתייסרה.    

 

כאשר נכנס לדירתו בבוקר צח זה, הניח את עיתונו על השולחן בפינת האוכל, ותוך כדי הסרת חלוק הרחצה מכתפיו פנה לסטודיו. מדי בוקר כשאך נעור משנתו ניגש היה לסטודיו לבחון את אשר עשה בלילה הקודם. לאחר רחצת הבוקר עם מרעיו חוזר היה ובוחן שוב ושוב את הבד הניצב על הכן – אף לפני ששטף גופו ממי הים. נוהג מועיל וקבוע זה שהחל עוד בימי בחרותו, עת תר היה אחר היצירה שתעניק לו את תעודת המעבר לתהילת נצח, שימש לו כאבחנה נוספת, כמעין אספקלריה לביקורת עצמית – וגם עתה לאחר שהתבגר ונתפכח קמעה, בסתר ליבו עדיין שימר גחלת לוחשת זו.

במהלך התקופה האחרונה נתלווה אליו דכדוך בלתי מודע עדיין, כל אימת ששם פעמיו אל הסטודיו. החל להתיירא מפני הכן והבד הניצב עליו. דוחה היה את עבודתו והירבה שלא כמנהגו להתרועע עם מרעיו. משנתן לכך את דעתו חש בצורך עז בשינוי, כמו נתדלדלו מאגרי דמיונו, או שמא שפע השבחים שהורעפו עליו, הקהוהו. מלה ששמע בקטעי שיחות באחד הערבים – "הדחקה" – האירה פינה אפלה במוחו. סבור היה שמזה זמן רב מדחיק הוא לתת הכרתו את אותו סיכום של שנות יצירתו, בעוד הוא נרתע מלעשותו בלא יודעין. וסיבה זו החליט הוא, גורמת לדכדוכו ולאותו חשש שנלווה לסיום עבודה כלשהי או אף לתחילתה.     

משנתבהרה דעתו החל נובר במחשבותיו. בהדרגה החל להתגבש בו הרעיון לקום ולנסוע לאחת מבירות אירופה. אולי יקדיש לכך כמה וכמה שנים. מחצית משנות חייו חלפו אם לא למעלה מזה, וזאת העת להרהיב עוז ולהתחדש.

 

מאז עלותו ארצה עם קום המדינה, טרם יצא את גבולותיה. את חופשותיו נהג לבלות אם בצפון בנהריה, או בדרום באילת. משם היה יוצא לגיחותיו בפינות חמד, לערוך את רישומיו בפחם ובאקוורל, אותם היה מתרגם לציורי שמן בסטודיו. לאחר שנת ששים ושבע התרחבו אופקיו וסדרת רישומיו מוואדי קלט, מהווה עד היום מקור לגאוותו.

 

בדק בין חבריו שהרבו לסייר בעולם, ואולי גם זו הייתה אחת הסיבות שהמריצה אותו לנסוע – סיפוריהם. ליקט את כל המידע הנחוץ וחרץ:

מדריד, זו תהה תחנתו הראשונה, תקופה של עד שלושה חודשים תספיק לו. את רובה יקדיש למוזיאון ה-"פראדו", לאגף האמנות המודרנית, ואולי כמחווה של מחצית היום לכל היותר יקדיש למייסטרים. את "וולאסקז" אין הוא רוצה לראות, את "מוריו" וודאי שלא. התקופה האחרונה של "גוייה", "התקופה הקודרת", מעניינת אותו וסידרת ה-"קפריצ'יוס" שלו בפרט – רוצה הוא להכיר את התקופה המסוימת הזו כולה. מובן כי את "אל גרקו" הנערץ עליו ילמד בדקדקנות. מוטב להקדיש לטולדו שבוע תמים לפחות, את הביקורים בסביליה ובקורדובה ישאיר כאפשרות פתוחה בשלב זה, אך את גרנדה חייב הוא לבקר.     

רכש כרטיס טיסה וקבע מועד בבטחה, למרות שמעולם לא טס עדיין. בהפלגה בחל, מאז אותה טראומה של העלייה לארץ. זכר השינה על הסיפון בספינת מעפילים רעועה. הצפיפות והבהילות בהן נדחקו לבטן הספינה בכל פעם שנשמעו רעשיו של מנוע מטוס, או כאשר צללית של ספינת קרב בריטית הופיעה באופק – טרם עזבוהו עד עצם היום הזה.

 

סר למטבח הלעיט את הטוסטר בפריסות לחם, העמיד קומקום מים על הכירה וניגש להתקלח.

 

בעודו מתנגב בחלוק מגבת רחב מידות שכיסה גופו הלח, חזר למטבח. סיים להכין ארוחתו ערך שולחנו וכרוך בחלוקו ישב לסעוד תוך כדי עיון בעיתון. מאחר ונועדה לו פגישה עסקית בצוהרי היום עם תעשיין מסוים שטרח להגיע מזה שישה שבועות מדי יום לחוף גורדון, כדי לטפח את הידידות ביניהם,  הזדרז ואת ספל הקפה גמע בעמידה וחש לסטודיו אל כן הציור. ממש חיזר אחריו הטיפוס העיקש הזה, כמו היה הוא נערת זוהר מבוקשת. מה רצונו בדיוק טרם ידע, אך בטוח היה שידחה אותו. עוד נותרו לו מספר התחייבויות קודמות להשלים לפני הנסיעה.

בצהרים יצא אל המלון באיחור, מקום הפגישה המיועד. מוטב שימתין אותו תעשיין סבר, וכך ללא דיחוי ישטח בפניו הלז את פרטי הצעתו.

התעשיין המתין לו מתחת לפתח הרחב והמקורה, בידו האחת החזיק בתיק מסמכים מרשים, בעוד הוא צופה אל רחבת החניה. הוא לא התרעם וקידמו בחיוך, על אף שהמתין לו דקות רבות. יחד חצו את הלובי ופסעו לעבר מסעדת המלון הענקית. רב המלצרים הובילם אל אחד השולחנות הסמוכים לקיר הזכוכית הצופה אל הים. השיקו אפריטיף ולאחר שעיינו בתפריט, הזמינו ופטרו את המלצר, פתח התעשיין ופירט את ההזמנה שייעד לו לחזון. שלף תצלומים של מפעל צינורות הפלסטיק שיש לו בכרמיאל, מפה מאולתרת שהכין במו ידיו והסביר: רוצה הוא בשבעה ציורי נוף שיכין לו האמן. נוף מפעלו הממוקם בקרית התעשייה הסמוכה לעיר. את נקודות התצפית השונות מהן יצייר האמן או יכין רישומיו, סימן לו התעשיין על המפה. מוכן הוא להעמיד לרשותו רכב עם נהג כדי שישרת את כל צרכיו. אנא יעיין האמן במפה ובתצלומים ויגיש לו הצעת מחיר התחלתית, אם אפשר בזו השעה.    

חזון הצטחק ודחה את ההצעה באדיבות, למסחור נלוז שכזה אין הוא מוכן לתת יד. התעשיין שסבר היה כי פלש לתחומו של האמן בלהיטותו, אסף את המפה והתצלומים והציע פעם נוספת. אלא שהפעם הדגיש, מעניק הוא לאמן חופש פעולה מלא. הרכב יעמוד בכל מקרה לרשותו, אדרבא יעשה האמן את אשר יחפוץ – ובלבד שיבצע עבורו את ההזמנה הזו, לה מייחס התעשיין חשיבות רבה.

חזון נאלץ להסביר לו באריכות כי אין זמנו עמו, הטיסה ממשמשת ובאה ועוד מספר עבודות תלויות ועומדות לו שעליו להשלימן לפני הטיסה. אך כאשר סיימו את שתיית הקפה ובטרם נפרדו, נעתר חזון לראות את ההזמנה כעומדת. ונדברו שניהם להיפגש שוב כאשר יחזור מנסיעתו.

 

האמת של חשש מהטיסה העומדת לפניו, היה תמוה מעט שהרי כולם טסים. אם כי עד להחלטה זו שנטל על עצמו, לא חש צורך אף לצאת מתחומי העיר. ואת חופשותיו מדי שנה נטל כאילוץ, מאחר ומרביתם של ידידיו נעדרו באותה תקופה של השנה.

את מועד הטיסה הסתיר מידידיו מאחר ולא ידע כיצד יעמוד בכך, ולפיכך העדיף שלא יראוהו ברגעי מבוכתו. כאשר הגיע המועד הזמין מונית ונסע לשדה. בעוד הוא נכנס לטרמינל נושא בידיו את שתי מזוודותיו, קדמוהו קומץ מידידיו הנאמנים בתרועות צהלה. צמד בקבוקי שמפניה וגביעי בדולח בידיהם, צלם עיתונות "שהזדמן במקרה" הנציח את המאורע בהבזקי מצלמתו – וכך משיקים גביעים לקול תרועות המתקהלים, הובילוהו בטפיחות כתף אל הדוכן. את מזוודותיו נטלו ממנו וצבאו על הדוכן, מביכים את דיילות הקרקע בבדיחותיהם. וכך התחלפו לו התרגשותו וחששותיו בעליצות רבה. המעבר אל אולם הנוסעים והעלייה למטוס חלפו רוויים בעליצותו. בהמראה בלבד היה לו רגעים מספר של חרדה, אולם כאשר התיר את חגורתו והתרווח בכיסאו, אסיר תודה היה לרעיו. הטיסה חלפה בנעימים ואכן החל ברגל ימין את הרפתקאתו – המפנה המיוחל עמד בפתח.

 

כאשר נחת במדריד בשעות אחר הצהרים נטל מונית לאכסניה הצנועה  ליד "פלסה מיור", בה שריין לעצמו את הסוויטה היחידה שבה. התקבל בה בחמימות האופיינית לבני המקום, והתמקם בשני חדריו. את מזוודתו האחת אשר כללה כן מתקפל ושאר ציוד ציור שטרח להביא עמו, השאיר בחדר האורחים, את השנייה פירק בחדר השינה ותלה את תכולתה בארונות הריקים. לפנות ערב כבר שוטט בסביבת האכסניה עם מפת העיר בידיו. מעין התרשמות קלילה והתאקלמות שחש שהייתה נחוצה לו. באותו הערב הסב עם בעל האכסניה ורעייתו ובאנגלית העילגת שבפיו הסביר לצמד מארחיו כי אמן הוא, וכן את השימוש שהוא עומד לעשות בחדר האורחים, כלומר להופכו לסטודיו זמני. מאחר ושילם חודש מלא מראש ותבע את הסוויטה לעצמו לשלושת החודשים הבאים, נעתרו הבעלים לבקשתו ואף טרחו לייעץ לו כיצד להנעים זמנו בבירת ספרד, בעוד הם מציידים אותו במבחר חוברות ועלונים לצורך זה. לפני עלותו על יצועו עיין ברשימת העצות שקיבל מידידיו בארץ. חזר ושינן את תוכניתו לפיה יערוך למחרת סיור הכרות עם מוזיאון ה-"פראדו". יעבור בחטף על פני אולמותיו הרבים, יתרשם ויחליט סופית. זמן רב לו למכביר אין שעתו דוחקת. לאחר יומיים שלושה קיווה, יציב את כנו בחדר האורחים. אין טעם להיחפז שהרי עד עתה הכל מתנהל למישרין, ציין לעצמו. עונת התיירות הרשמית עמדה בפני סיומה, או הסתיימה למעשה מכבר, שהרי מלבדו היו עוד שני אורחים גלמודים באכסניה זו. השרות היה כמעט כמו התארחות בבית ידידים. חדר אוכל אינטימי עם מלצרית אחת ששמשה אותם בזריזות, הכל בפורמט קטן ציין לעצמו בסיפוק, משועשע, בהומור שהעיד על שביעות רצון רבה.

עם בוקר המחרת יצא את האכסניה והשתהה קמעה בכיכר העתיקה והנוגה של "פלסה מיור", שכה סמוכה הייתה למשכנו החדש. משם נע רגלי ל-"פוארטה דל סול" והעביר בכיכר הומה זו את זמנו בין המון אדם רוחש, עד לקרבת השעה עשר. ירד לתחתית ונסע עמה עד לתחנה הקרובה למוזיאון ה-"פראדו".

בעודו ברחוב במרחק מה מחזיתו של המוזיאון, עצר והזין בו עיניו בהשתאות. לאחר שניות מספר גמא את המרחק הקצר למפתן הרחב ונכנס בו. רכש כרטיס מינוי לשנה תמימה שלגבי דידו עלה פרוטות מעטות. העיף מבט באולם המבוא הרחב שעמוס היה בתמונות של צלובים ושאר סיפורי דת גדולי ממדים. זיהה את "מוריו" בשתיים מתמונותיו המפורסמות ביותר. אולם "שבת המכשפות" של "גוייה" במרכזו של הקיר הענק במבוא הדהימה אותו בזוועותיה – תמונה ענקית, לא עלה בדעתו כלל שכזו היא, מבעיתה. נרעש פנה לה עורף והמשיך בכיוון החץ המורה פנימה. חציו השני של אותו אולם מבוא כלל את רוב עבודותיו של "גוייה" בשירות בית המלוכה – בתקופת זוהרו כצייר החצר.

באיטיות נע כנגד רצונו, סוקר את התמונות הגדולות על מבחר גוניהן אחת, אחת. מרהיבות היו הן ביופיין, פורטרטים קבוצתיים של בית המלוכה הספרדי. כלל לא תאר לעצמו עד כמה שופעות הדר הן, כה גדולות וצבעוניות, כה מרתקות! את רובן הכיר מחוברות ואלבומים של רפרודוקציות, אך לראותן בגודלן הטבעי בעוצמה ובחיוניות האצורה בהן עד עצם היום הזה – לחזות בטכניקה המושלמת הזו. נדהם מעצם התגלית המפתיעה על אף שהכירן – ניצב היה לפני יצירות מופת, בפני יצירות שכה שאף הוא עצמו להפיק במכחולו. אכן יצירות מופת היו אלו. אם הייתה אי פעם שאלה זו טורדת את מחשבותיו מהי יצירת מופת, הרי כאן מצויה הייתה התשובה – לנגד עיניו ובמלוא עוצמתה.

בלסתות הדוקות נעור מקיפאונו הרגעי והחיש צעדיו לאכסדרה הבאה. גם כאן פגש ב-"גוייה" ובסדרת תמונותיו שעסקה בשעשועיה של האצולה הספרדית. רק תמונה אחת מתוך העשרים וארבע שתלו באולם זה זיהה והכיר. כל השאר היו עבורו בגדר תגלית מהממת.

"איזו חיוניות!" מלמל לעצמו בשפתיים חשוקות. "מתי הספיק לצייר זאת?" כמהופנט בעיניים קמות התעכב זמן ממושך ליד כל אחת ואחת מהן. ידיו לעתים שמוטות ברפיון לצדי גופו, לעתים תומכות בסנטרו חוככות בלחייו, מחליקות לצווארו. כך עמד מנותק מהמציאות משאר המבקרים המעטים באותו שעה, מרוכז כל כולו בתמונותיו המרהיבות של האמן הספרדי. בלא לטרוח לקרוא את שמות התמונות את תאריך יצירתן, והזמן הלך ואזל מבלי שחש בכך.

כתף שהתחככה בו הניעה אותו קדימה. נע היה לקראת מישורת לא ברורה והנה אולם גדול ממדים סגור לפניו. קטעי ציור נבטו מתוך הפתחים בשני צדדיו, כאשר חבל אדום ועבה מתוח בין הפתחים מונע את הכניסה לאולם עצמו. חזון נע גורר את רגליו כרובוט לעבר הפתח הראשון שנקרה לו, מזין עיניו בתמונה הענקית שמלאה את כל הקיר המנוגד של האולם הסגור. "לה אינפנטה" בת המלך הצעירה וחבורת מלוויה' ושל וולאסקז עצמו התגלתה לו במלוא פארה, מרצפתו של האולם ועד לתקרה, מקיר אל קיר.

נסמך אל הפתח לא הבחין חזון כלל בזוג שזה עתה פינה לו מקומו בפתח. מבטו היה מרותק אל דיוקנו העצמי של וולאסקז בפינה השמאלית של ציור הענק הזה. עומד היה משתאה בפה פעור כמעט, כמה קינא בו! אלוהים כמה קינא בו! התנוחה הזו שלו בעמידה במלוא הגוף לפני הכן הגדול עם הבד המוסתר הניצב עליו. הפלטה והמכחול בידיו האמונות. המבט הנוקב של עיניו, סוקר כמתמקד בנושאו - הנעוץ בו, בחזון... מבע הפנים חסר הספקות, המשוכנע בכוחו. צייר בית המלוכה, אשף יצירות המופת. איזו קומפוזיציה! איזו יצירת ענק! כל טענותיו בעבר כנגד וולאסקז, לשימוש הרב שעשה בקו והזניח כביכול את הצבע, על הפלטה החיוורת שלו המוגבלת בצבעים – שטויות! איזו הרמונית צבעים חמים מופלאה! לא, אין שום ספק גם לא הקל שבקלים, יצירת מופת היא זו! ומבטו הנוקב של וולאסקז הניבט מהבד לעברו של כל צופה שחוזה בתמונת ענק זו, מאשר זאת:

כן אני וולאסקז ציירתי יצירת פז זו, יודע אני מה ערכה ויודע אני לא פחות טוב מה ערכי – ואין אתה הצופה יכול אלא להתפעל מגדולתה.   

 

לא, וולאסקז לא היה מוגבל בשום תחום שהוא, בער מי שסבור כך! נוסחה אחת הייתה לו ליצירות מופת ואותה טרח ללטש כל ימיו. הוא לא היה זקוק להתחדשות... זרם מחשבותיו נקטע לפתע, מצחו להט מחום. נשען אל מזוזת הפתח בכתפו החוויר כאשר ראה את יצירת הענק הזו נשקפת אליו מזווית נוספת, מהראי הענק אשר היה קבוע בקיר לשמאלו. התעשת קמעה והציץ בשעונו, תשע שעות חלפו להן! לא האמין למראה עיניו, עייפות רבה נסוכה הייתה על איבריו – סבב על עקביו ועד אשר הגיע שוב אל הפתח, נעץ מבטו ברצפה. רק ברחוב החל לחוש בתסכול העצום שאחז בכל ישותו.

חזר לאכסניה והסתגר בחדריו. הטיל עצמו על המיטה בבגדיו ובידיים שסירבו להישמע לו התיר את עניבתו ופרף את כפתור צווארונו. בזאת נסתיימו מאמציו, לא נותרו בו כוחות. כך שכב בוהה בתקרה עד אשר נפלה עליו תרדמה לפתע.

סיוט מחריד תקפו כל אותו לילה, מכשפותיו של גוייה רודפות אחריו כמו חומה חיה... "צייר?!?" לעגו לו קוראות בקולן הצורם אחריו. והוא רץ לפניהן ולא מצליח להתחמק. צחוקן המטריף והמהדהד חודר לנבכי מוחו כשיפודים דקיקים מלובנים באש לוהטת.

למחרת בבוקר העירוהו קרני החמה שוכב היה במיטתו במלוא בגדיו וממלמל: "צייר, צייר" – בגדיו ספוגים בזיעתו. במאמץ רב התיישב רפה וחסר אונים, כמו ממיטת חוליו קם – פשט בגדיו והטילם על הרצפה בתשישות. בודד ואחוז חרדה נכנס לחדר הרחצה, מספיג גופו הלח במגבת בטרם ייכנס למימי האמבט. במים שכב דומם נושך שפתיו עד זוב דם, לבל יטביע עצמו בהם וישים קץ לייסוריו, לאומללותו.

מקץ כחצי שעה נפלה החלטתו, נחוש היה בדעתו לחזור! התלבש כאחוז תזזית, ארז את חפציו ומיהר לרחוב. במשרד הנסיעות הראשון שנקרה בדרכו, חקר ודרש. נאמר לו שיכול הוא להגיע לשדה לטיסת חצות, במידה וייעדר אחד הנוסעים יתפוס את מקומו ויטוס.

בצאתו מאותו משרד שאת מיקומו המדויק לא זכר כבר באותה שניה, שוטט ברחובות העיר כסהרורי מספר שעות ללא כיוון וללא אבחנה. באחד הדוכנים קנה לו דבר מאכל לשבור את הרעב שהחל לפתע להציק לו, אך המשיך לשוטט עד לקרבתה של השעה היעודה. כמעט והחמיצה, במקרה הציץ על שעונו. מיהר לאכסניה נטל מזוודותיו ויצא לשדה – ללא נטילת פרידה מהבעלים. במתח רב ומיותר המתין ואכן נותרו מספר מקומות מיותמים באותה טיסה.

כאשר מצא עצמו בדירתו בשעת בוקר מוקדמת, לא זכר ולו גם פרט בודד ממסעו חזרה.           

                              

 

 חיים קדמן 1986     © כל הזכויות שמורות

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות השראה / גלי צבי-ויס 24/10/2008
  ללא תגובות סיפור ללא דיאלוג, מעניין לאוהבי האומנות, ישעמם את האחרים. / מזור עמיר 24/10/2008
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית