בתחילת הקיץ החלטתי שאני רוצה ללמוד לעוף. אמא שלי חשבה שזה דווקא רעיון טוב, ושלחה אותי למורה אחת שקראו לה לואיז שפעם עבדה איתה בניקיונות. לואיז הייתה אישה צרפתיה רזה וגבוהה, עם קארה שנצבע מחדש בחום ועור שנראה מתוח מדי על העצמות הבולטות שלה. אמא שלי אמרה שאם יש מישהו שיכול ללמד אותי לעוף – זאת רק היא, וסיפרה לי על איך שהקרקס הרוסי רצה להחתים אותה כדי שתלמד את הלוליינים לעוף והיא סירבה. זה היה מזמן. לפני מלחמת העולם השניה אפילו. היא הייתה זקנה מאוד.
למדתי בבית שלה בתלפיות מזרח. הייתי באה, והיא הייתה מכינה לי תה עם דבש (היא לא השתמשה בסוכר) ושמה מוזיקה קלאסית בטרנזיסטור הישן שלה, ואז היא הייתה פותחת את הדלת של המרפסת ואומרת לי לעצום עיניים ולנשום את הרוח. היא בעצמה הייתה עפה כמו ברבור, עם כל החבורות שהיו לה על הידיים וקמטי ההבעה העמוקים שלה. זה היה דבר מדהים. אבל אני הייתי תלמידה גרועה. ממש גרועה. הזרועות שלי היו חלשות מדי והראש שלי היה כבד מדי, ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי. לא משנה כמה ניסיתי, או כמה נשמתי את הרוח או כמה התרכזתי ממש ממש חזק – לא הצלחתי לעוף. פעם אחת הצלחתי לקפוץ ולנווט את עצמי באוויר לשניה, אבל מיד אחר כך נפלתי ונהיה לי שפשוף אפור בברך כמו שתמיד יש לילדים קטנים. אחרי עשרה שיעורים הפסקתי ללמוד אצלה, כי היא אמרה שזה פשוט לא מצליח. "אל תהיי עצובה, שרי," היא אמרה, "את פשוט לא... איך אומרים, הטיפוס לזה."
קצת התבאסתי מזה, כן. רציתי לעוף. נורא רציתי. אבל לואיז צדקה, זה פשוט לא הצליח לי. אז שכחתי מזה. התחלתי ללמד את עצמי לסרוג, ובסוף החופש כבר היה לי צעיף באורך של אולי שני מטרים, מפוספס בירוק וכחול.
בדצמבר ירד שלג. הכבישים נפקקו בנהגים מבוהלים שרצו לחזור הביתה מהר, ואני עוד הייתי בבית הספר. גם אני פחדתי שהשלג יכסה את הכביש, ולא ידעתי אם אני בכלל אוכל לחזור הביתה. כשראינו מהחלון, באמצע שיעור היסטוריה, שהתחיל לרדת שלג, שכחנו מהבגרויות ורצנו כולנו החוצה. כולם רצו ורקדו בין הפתיתים עד שהמורים הצליחו לאסוף אותנו בחזרה לכיתות ולהודיע שעד להודעה חדשה הלימודים נמשכים כרגיל.
אני נשארתי בחוץ. לא חשבתי שאני באמת אוכל להתרכז במהפכה הבולשביקית. ישבתי על סלע גדול ליד המגרש, והסתכלתי בעננים שזהרו בשמים כמו פנינים קרות, ובפתיתי השלג שהפכו משחורים ללבנים כשנחתו על האספלט. ואז קרה משהו. הרגשתי איך אני נושמת את הרוח הקרה של השלג, ופתאום הראש שלי נהיה קל והזרועות שלי נעשות בטוחות, וראיתי איך הרגליים שלי, בנעלי בד ספוגות, מתנתקות מהסלע ומרחפות באוויר. התחלתי לצחוק. מהשמחה ומההפתעה, אבל בעיקר מהקור. המכנסיים שלי היו ספוגים, וגם הצעיף שהלך והתארך במשך הסתו. אבל עפתי. עפתי ממש. לא כמו ברבור, אלא כמו שפירית, או עכביש על קור בלתי-נראה.
עשיתי סיבובים מעל הגג של בית הספר במשך אולי שעתיים, ואחר כך חזרתי הביתה עם שיניים נוקשות ואצבעות כחולות, צוחקת כמו מטורפת.
כשסיפרתי את זה ללואיז היא הניחה את היד שלה על המצח ואמרה: "את כנראה פרסון של חורף. הייתי צריכה לדעת."
