יצירות אחרונות
צבוע (4 תגובות)
גד רוטשטין /שירים -25/04/2024 10:39
הלילה לא נהיה מאושרים (1 תגובות)
לירון תמם /שירים -25/04/2024 08:12
בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכֹּל (7 תגובות)
שמואל כהן /שירים -25/04/2024 04:40
THANK YOU MR.PRESIDENT (5 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -25/04/2024 00:11
התהפוכות שלך (3 תגובות)
שיח אחר /שירים -24/04/2024 21:35
הו קֶרוֹל.. (5 תגובות)
צביקה רז /שירים -24/04/2024 20:57
אנומליה. מתוך ספרי דיו ודופמין (2 תגובות)
תומר קליין /שירים -24/04/2024 20:10
פסח על שום מה (13 תגובות)
אילה בכור /שירים -24/04/2024 16:44
הַשֶּׁקֶט יַפְעִים בִּי שִׁיר - בהקדשה לרבקה עם המונה ליזה (13 תגובות)
אביה /שירים -24/04/2024 07:39
להתראות יקרים! (19 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -24/04/2024 07:28
סיפורים
מסעות ובחירותריחות הדגים נישאו באוויר שוקה של עכו היה בו מין תערובת ריחות שהעידו על תערובת של אנשים. זקנים וילדים, יהודים נוצרים ומוסלמים, תיירים וצברים. האבן הירושלמית הזכירה לי את ילדותי בעיר הבירה, מעניין שגם שמה הייתה התערובת הזאת. אולי זאת הנוסחה לקסם האופף את המקום? חשבתי בליבי. הגעתי עד מקום פריצת כלא עכו,משמאלי החמאם התורכי מעליי בית הכלא ומולי משום מקום מגיח ילדון אולי בן 6 שנים ומחל בזריקת אבנים, לעברי. נצמדתי לקיר, כיוצא יחידה מובחרת לא התרגשתי כ"כ מהילד הקט שאפילו את פעולותיו עושה כחלק מחינוך קלוקל, חששתי יותר מה יקרה אילו יגיעו אותם המחנכים אותו לזה ואני אתקע באמצע סמטה ללא האפשרות להגיב. חשתי באירוניה מסוימת, דווקא במקום זה אני מרגיש לכוד, דווקא לקיר בית הכלא נצמדתי, דמיינתי את חיי האסירים, לבושי המדים חלקם באדום, הנידונים למוות, אולי סימל הצבע את דמם העומד להישפך. כמה גבורה הייתה באותם אלו שהעזו לא רק לתכנן אלא גם לבצע את הבריחה, מין אידיאליזם שכזה שנראה שאין בשום אדם כיום. עלו בי התהיות, עומדים מול בחירות, להתקדם קדימה אל עבר זורק האבנים? לזוז שמאלה ובכך לחשוף את עצמי? להישאר בימין ולהיתקע במקום? העדפתי לקבור את עצמי כמה שיותר עמוק באדמה, אולי זה מה שיעזור.. לפתע הגיחו שני אפורי מדים שפינו בכוח את הילד, הו! טוב שיש משטרה במדינה הזאת. כשהמשכתי בדרכי נוכחתי לדעת שאפילו שוטרים הם לא, סתם קבוצה קטנה של אנשים שלקחה על עצמה לשמור על הסדר בעיר התיירותית, הרבה שאלות נפתחו לפניי בסיור הקצר החלטתי להתיישב על כוס קפה באיזו פינת רחוב ולהעלות אותם על הכתב, הדברים לא היו ברורים עד שמרוב כעסי קימטתי את הדף וזרקתי אותו לאשפה, שכמה מצחיק הייתה סרוחה ברחובות. החלטתי להמשיך בסיור, עליתי על החומות ונוכחתי לראות צריחים ירוקים עד בלי דיי לא ידעתי נפשי מרוב כעס, נתקלתי בקבוצת אנשים שנראה דיי ישנונית אל מול הסבריו של המדריך, ניגשתי לידם כמו אחד שסתם מסתכל, הספקתי לקלות רק את חצאי הדברים אך מספיק היה מהם כדי להבין ש"עם שמסוגל לבכות כך על עברו-יש לו עתיד."(נפוליאון בונפרטה). תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |